שי גבסו במופע השקה (צילום: קובי ריכטר)
מצא את עצמו. שי גבסו במופע השקה | צילום: קובי ריכטר

שי גבסו במופע השקה (צילום: קובי ריכטר)
מחפש אהבה | צילום: קובי ריכטר

שי גבסו במופע השקה (צילום: קובי ריכטר)
אורחת מכובדת. אהובה עוזרי | צילום: קובי ריכטר

משהו טוב עובר על שי גבסו. שבעה חודשים אחרי שהשיק סיבוב הופעות הגיעה אמש גם השקת אלבומו החדש והרביעי "כל הימים", בזאפה הרצליה החדש, עם אהובה עוזרי כאורחת, עם משה דעבול כמפיק מוזיקלי, עם חבילת שירים חדשה ומגובשת הרבה יותר מאשר בהופעה ההיא, עם קהל שמקבל אותו בזרועות פתוחות וחשוב מכל - עם זמר ויוצר שעבר תהליך אישי מורכב ועמוק, ובסופו של דבר מצא מחדש את הקול שלו.

גבסו הגיש לקהל אמש את מיטב הרפרטואר הלהיטי שלו (וברוך השם, להיטים לא חסרים לו), בתוספת חמישה שירים חדשים, שתיארו מסע מקוטב הבלבול והכאב לקוטב האהבה והנחמה, כשלאורך המסע הקטן-גדול הזה, ולאורך רוב שלבי המופע, חוזר גבסו לבסיס שמניע את רוב בני האדם - הכמיהה לאהבה, אהבת אמת. זו לא השתוקקות רגילה של אמן לאהבה והכרה מצד הקהל, אלא רצון עז לממש את עצמו כאדם אוהב ואהוב. כי בסופו של דבר, אחרי החזרה בשאלה, הגירושין והחצי יציאה מהארון, אחרי עשור של הצלחות גדולות לצד טלטלות אישיות ועוד ועוד חיפושי דרך שנדמה שלא נגמרים לעולם, בסוף הפיתרון להכל נמצא באהבה. אם לא זה, אמר בזמנו שלום חנוך, אז מה נשאר?.

שי גבסו במופע השקה (צילום: קובי ריכטר)
מרים ראשו | צילום: קובי ריכטר

שי גבסו במופע השקה (צילום: קובי ריכטר)
ומוצא את המילים החסרות | צילום: קובי ריכטר

שי גבסו במופע השקה (צילום: קובי ריכטר)
עוזרי עושה שמח | צילום: קובי ריכטר

גבסו פתח עם "אין לי מילים", רק עם פסנתר, שיר שמתפרק ומתפורר ברגע שהוא מוציא את המילים משפתיו. הוא עבר דרך "ארגזים" הכואב שמדבר על פרידה רגע לפני חתונה, דרך "כל הימים" שמתאר את הדרך אל אהובתו הנכספת (אמיתית או מדומיינת), ואז "אני אחצה את הכאב הזה לשניים" בו הוא מבין שהפיתרון נמצא רק אצלו. אחריו בא "אהבה", שסוגר את האלבום ונותן את התרופה (לטעמי הוא הפחות יפה מכל השירים החדשים), ולבסוף "תבואי" שכולו תשוקה.

המסע הקטן הזה היה מרתק, כי מעבר לשירים עצמם, הוא איפשר לראות כיצד גבסו עובר תהליך עם עצמו מול הקהל תוך כדי ההופעה, איך הוא מבין ומשלים עם תכליתם של הדברים - זו הבמה, אלה האנשים, אלה השירים היפים שכתבת, עכשיו תשיר אותם ותתפלל לטוב.

נשאר ממוקד ובטוח בעצמו

ורוב הזמן גבסו לקח את זה כמו שצריך, ונתן הופעה מצוינת, הרבה יותר ברורה, מהודקת ו"עשויה" מהקודמת. הוא עמד במרכז הבמה, כריזמטי ובטוח בעצמו הרבה יותר מאשר אז, וניווט היטב את הלהקה, השירים והקהל, למרות ההתרגשות. כשהוא רקד בגמלוניות החיננית שלו זה לא היה מוזר, אלא חלק מהשואו. כשהוא נראה כאילו הוא מתחיל לגלוש, משהו בו החזיר אותו לאיזה "סנטר", לפוקוס. היה בגבסו שקט פנימי שחיבר אותו לאדמה מוצקה אחרי תקופה של ריחוף. והשקט הזה, גם כשהוא נעטף בשירים רועשים או עצובים, שידר החוצה שהבן האובד חזר הביתה, שההלך האלתרמני נמצא על הנתיב הנכון. הסיפורים שלו, גם היותר ארוכים שבהם, לא נשמעו מייגעים, והקהל שתה אותם בצמא.

מוזיקלית, השיבה של גבסו לחיקו של משה דעבול היא מבורכת. דעבול באלבום, ורפי קריספין בהפקה המוזיקלית של המופע, מחזירים את גבסו למקומות ולסאונדים שבהם הוא נשמע הכי טוב. בשירים השקטים אלה הם שירים דמויי שאנסון צרפתי. למשל, "כל הימים" ו"תבואי", שהוא כה פריזאי, שירים שיושבים על מקום נינוח שמזכיר את גבסו באלבומו הראשון. הנינוחות הזו היא הישג ענק עבור שניהם, גבסו ודעבול. כי כשגבסו נינוח, יוצא ממנו השאנסיונר הרומנטיקן הנהדר שהוא, זה שהרדיו נפל, נופל וימשיך ליפול לרגליו.

שי גבסו במופע השקה (צילום: קובי ריכטר)
הקהל מחבק | צילום: קובי ריכטר
שי גבסו במופע השקה (צילום: קובי ריכטר)
מקום נחמד זאפה הרצליה | צילום: קובי ריכטר

בשירים הקצביים גבסו נשמע בשיאו כשהוא נוגע בהשפעות מרוקנ'רול אמריקני, שמתחיל אצלו בפולק עם מפוחית, בהן התמחה באלבומו השלישי "קראוון", זורם דרך מלודיות הקלינשטיין שהוא יושב עליהן ויפה, וממשיך עד ל-upרים עם הצליל הכמו-איצטדיוני הזה, שמאפיין רוקרים מהאסכולה הספרינגסטינית. לגבסו יש הרכב מלווה שיודע לדחוף את העיבודים האלה קדימה, בעיקר איתן רז בתופים ורועי צעדי בגיטרה, יחד עם אורי סעייד בבס ודוד שטרית בקלידים. וזה יפה, כי בארץ נוהגים לפרגן המון לרוקרים שהשורשים המוזיקליים שלהם ברוק הבריטי, אבל גבסו ונגניו הולכים כאן בדרך "אמריקנית" יותר, מוצלחת לא פחות.

עוזרי התחברה עם צעדי

החיבור עם אהובה עוזרי, שמגיע רגע אחרי שרבקה זהר הוציאה אלבום עם לירון לב ודקלון שחרר סינגל עם סגיב כהן, מעיד על מגמה מבורכת בשיתוף פעולה בין אמנים ותיקים לותיקים פחות. עוזרי והבולבול-טרנג שלה הם אורחים קרואים בהופעות חגיגיות, מהדג נחש ועד "הפרויקט של רביבו", והאלבום ומופע המחווה ליצירתה שכיכבו בשנה האחרונה, חוזרים ומזכירים כמה מוזיקה טובה יש באישה הצנועה הזו. אצל גבסו היא העניקה עוד צבע לגלרייה היפה שהוא צייר על הבמה, הניפה ידיים, עודדה את הקהל להצטרף ועשתה שמח. ובמיוחד בלט החיבור שלה עם הגיטרה של צעדי בפתיחה ל"המילים החסרות". כנראה שכאשר מדברים על גרוב תימני מיוחד, מתכוונים בדיוק לזה - לעוזרי עם הבולבול-טרנג וצעדי עם החשמלית מנגנים את אותו הליין עם אותו הסאונד ואותו הרגש. תענוג.

לאן שי גבסו הולך מכאן? למקום טוב. לעוד השמעות ברדיו, לעוד הופעות, לעוד הצלחה גדולה אם זו אכן תגיע. וגם אם לא - הוא ימשיך לחפש את האהבה האמיתית שלו אי שם. ואולי הוא כבר מצא אותה במוזיקה עצמה.

צפו בקטעים מהמופע

כל הימים, עם אהובה עוזרי

ארים ראשי עם אהובה עוזרי

המילים החסרות עם אהובה עוזרי


אני אחצה את הכאב הזה לשניים


אהבה

תבואי