לרוק הישראלי, הצפוף והבועתי, שלעיתים דומה לאיזה ירח מנותק, יש גם יתרונות. שניים מהם בלטו אמש בגדול במופע המחווה לכבוד 15 שנה לאלבום "סימנים של חולשה" של ברי סחרוף ורע מוכיח, שנערך ב"צוותא" תל-אביב במסגרת פסטיבל "הלם כרך".

היתרון הראשון הוא שכיוון ש(כמעט) כולם מכירים את כולם, אין באמת כוכבים ו(כמעט) כולם נגישים, אפשר לסגור אירוע כזה תוך בערך יומיים (גג שבוע), בעזרת המספרים שיש לך בזיכרון של הסלולרי, ועוד לדאוג שסחרוף ומוכיח יבואו, סתם כי הם סקרנים. דמיינו לעצמכם מישהו בניו יורק מנסה לארגן ערב מחווה ל"הוולווט אנדרגראונד וניקו" בנוכחות לו ריד וג'ון קייל. יומיים זה בטוח לא ייקח לו.

הבחירה ב"סימנים של חולשה" היתה מתבקשת

זה המקום לציין שהמנהל האמנותי של הערב הזה ושל הפסטיבל כולו הוא דרור נחום, שמדי פעם כותב ב mako על אמנים מחו"ל. זה לא מפריע לנו לבקר את העבודה שלו על האירוע הזה, ומצד שני אנחנו לא חוששים להחמיא לו אם צריך (וצריך). כי דרור, שגדל בגלי צה"ל על ברכיו של יואב קוטנר, הוא כיום לכשעצמו דמות משמעותית ברוק הישראלי - בעריכת אוספים, בייעוץ ובניהול ערבים מהסוג הזה.

וכאן נכנס היתרון השני של הרוק המקומי, היחסית צעיר, היחסית מצומצם, שלא נולדו בו עם השנים יותר מדי קלאסיקות גדולות שמקובלות כקונצנזוס הן על הקהל, הן על התקשורת והן על האמנים עצמם (כמעט) בלי יוצאים מן הכלל. יש פחות או יותר עשרה אלבומים כאלה. הרי לא סתם חוזרים כל הזמן לאותם שבלול, סוף עונת התפוזים, פלונטר, אהוד בנאי והפליטים, נטאשה, זמן סוכר והשני של רוקפור. מכאן שהבחירה ב"סימנים של חולשה" היתה עבור רבים מתבקשת, אם לא מובנת מאליה.

בחירת האמנים לעומת זאת מובנת, אך לא מאליה. דרור נחום הלך כאן על קו שמצד אחד מביא לבמה קשת רחבה של סגנונות, ומצד שני כולל אמנים, שממש כמו סחרוף בתקופה ההיא, נמצאים ומזגזגים על קו התפר הדק שבין המיינסטרים לשוליים, כמו רונה קינן, נעם רותם, גבע אלון, שילה פרבר, ירונה כספי ואסף ארליך (ועינב כהן ג'קסון, שעדיין לא פרצה ממש).

לצדם תרמו את חלקם אמני אינדי ואלטרנטיב מובהקים, ותיקים ואיכותיים, כמו איתן רדושינסקי ורם אוריון, ובאגף הנוסף להקות יחסית צעירות כמו "אנטיביוטיקה", "נערות ריינס", "Tree" ו"אשכרה מתים", שכנראה מסמנות איזשהו הווה או עתיד לאלטרנטיב הישראלי. בכל הגלריה הזו היה חסר איזשהו נציג מובהק של דור "רוקסן", שם קצת יותר גדול, שייתן לערב הזה ערך מוסף. מישהו כמו דן תורן, שכתב כמה מהטקסטים ב"סימנים של חולשה", והיה מעניין לשמוע פרשנות שלו לאחד השירים.

ערב לא אחיד ברמתו, עם כמה ביצועים מצוינים

"סימנים של חולשה" נוגן אמש מתחילתו ועד סופו (לא לפי סדר מדויק), שיר שיר על ידי מבצע אחר. התוצאה היתה ערב לא אחיד ברמתו, אך משופע בכמה ביצועים מצוינים. מרבית האמנים התייחסו לשיר שלהם בכבוד, אבל לא חששו לשחק בו. מאגף הקלישאות מוסרים כעת, שאלה שהצליחו לקחת את השיר המקורי של סחרוף ומוכיח לסביבה הטבעית שלהם, הם גם אלה שידעו בדרך כלל להעניק לו ביצוע טוב יותר.

הפתיחה של הערב, עם "כמה יוסי" השקט, הפסנתרי והסמי-תאטרלי של עינב כהן ג'קסון היתה כאילו מפתיעה, אבל לא מיצתה את מלוא הפוטנציאל. "רעש לבן" הרגוע יחסית של אסף ארליך נשמע כמו טקסט שלו, באלבום שלו, משהו מהאזור של "גשר מאולתר" ו"עשרה ימים". "אנטיביוטיקה" לקחו את "רגעים" אל הפאנק-רוק עם אחלה פזמון שהזכיר את יוסי אלפנט. הם לא מספיק מהוקצעים, ואולי זה הקטע שלהם. הקהל, שהיה די שפוט מראש של הערב הזה, אהב אותם ופרגן, כמו למרבית הביצועים במופע.

מה שהקל על הקהל היו ההחלפות המהירות יחסית בין האמנים והלהקות על הבמה, לא דבר של מה בכך בהופעות מהסוג הזה. בניגוד לנסיונות קודמים ומרים של ערבים דומים, שנסחבו עמוק אל תוך הלילה, הפעם העסק תקתק די מהר, כשגם מבחינת הסאונד לא נרשמו הבדלים משמעותיים, מה שאומר שהסאונד-מן עשה עבודה מצוינת.

רונה קינן מינימליסטית; גביזון ובן-חורין בין מדורה להמנון

"בשבילך", בגוון רוק מינימליסטי, עם שתי הגיטרות של רונה קינן וערן וייץ, היה איכותי, מלכותי ומשובח. קינן שרה נקי ויפהפה כמו שהיא יודעת והעניקה את הזוית המיוחדת לשיר האהבה הזה. ברק גביזון ("מלכת הפלקט") ויותם בן-חורין ("יוסלס איי.די.") עלו גם הם עם שתי גיטרות ושרו את "הזיות", שהתלבש בול על הקול של גביזון. ביצוע שנע על הגבול בין שיר מדורה להמנון אצטדיונים אקוסטי.

אחד הביצועים היותר מתאמצים לכיוון המקור היה של להקת "Tree" ל"אם הייתי". הנה באה להקת גראנג' ומנסה לחקות על במה את הקטע הפסיכדלי, כולל סאונד הקלידים. ברור מה הם ניסו לעשות, הם גם מנגנים לא רע, אבל ההצלחה חלקית, ושמישהו ילמד את הסולן שלהם לשיר. אחר כך הצטרף ל"Tree" גבע אלון, שהקליט איתם את אלבומו החדש, ויחד עשו את "תני לי מקום". נכון, לשמוע את גבע אלון שר בעברית זו חוויה מעניינת, אבל לטעמי, ולמרות שהקהל מאוד אהב אותו, מדובר בביצוע הפחות טוב של הערב.

גבע אלון השתולל; איתן רדושינסקי התחרע

גבע ניסה להישמע בדיוק כמו ברי ויצא קצת פאתטי, המתופף היה חלש מאוד ולא בקצב, ואז הגיעו, בתוך השיר, שתיים-שלוש דקות של רוק-גראנג' אמריקאי לא מוצדק ולא מנומק, שהקשר היחיד בינו לבין השיר המקורי היה אולי הסולם. הרוקרים האלה, תן להם סולם והם כבר ישתוללו עליו. אז יופי שגבע אלון יודע לתת סולו על חשמלית שנשמע כמו אלף סולואים אחרים, אבל מה הקשר. רק כשאלון והלהקה חזרו בסוף לשיר המקורי זה איכשהו התחבר, אבל כל האמצע היה מיותר לחלוטין.

ההרכב "Mambo Mambas" בראשות איתן רדושינסקי נתן אחלה ביצוע ל"נפתלי הדג". מה שרדושינסקי נוגע בו יהיה בדרך כלל גם אלטרנטיבי וגם מעניין, ואחרי שהראה לנו שהוא יודע לשיר ושההרכב שלו יודע לנגן את הבתים הראשונים, הגיעה מנת התחרעות אלקטרונית וצעקות, שנועדה אולי להביע את הסבל הנפשי שעובר אותו נפתלי מפורסם ודחוי חברתית. נהדר.

ירונה כספי פספסה; נערות ריינס בסטייל "הקליק"

ירונה כספי פספסה עם "הדמעות של לילי". היא אומנם לקחה אותו אליה, אבל לא הצליחה להביא אליו שום ערך מוסף. כשזמרת כמו כספי עולה רק עם גיטרה אקוסטית, היא נשארת חשופה, ואתה מצפה מהקול שלה שיעשה לך משהו, שירגש אותך. כספי שרה בקול חתלתולי מתפנק שהתחלף לקול נמרי מיסתורי (עלק), אבל היתה רחוקה מבאמת לרגש.

נערות ריינס עשו מ"אני רוצה מידבר" את מה שציפו מהם לעשות והעניקו לו ביצוע פאנק מצוין שנשמע דומה מאוד ל"גולם" של "הקליק". זה לא אומר שמדובר בדני דותן ואלי אברמוב חדשים.

שיא הערב: שילה פרבר ומאיה בלזיצמן

ביצוע השיא של הערב היה לטעמי "עמוק בקצפת" של שילה פרבר בגיטרה ומאיה בלזיצמן בצ'לו. שתי הנסיכות האלה פשוט הקסימו. פרבר שרה את השיר כאילו הוא שיר שלה, שאמור להופיע באלבומה החדש, ובלזיצמן הוירטואוזית עשתה מהצ'לו שלה גיטרה חשמלית. התוצאה היתה קטע רוק מהמשובחים ששמעתי לאחרונה. אם "פרח קיר" טרם הודפס – זה הזמן להוסיף אליו את רצועת הבונוס הזו.

את "חבל שאת לא", שיר שמספר על גילוי עריות, ניסה נעם רותם לקחת למחוזות הפולק-בלוז עם מפוחית וגיטרה, א-לה דילן ואהוד בנאי. הכוונה של רותם אולי היתה טובה, אבל עם הקול השטוח שלו התוצאה היתה בינונית. רק לקראת הסוף, כשרותם שר על האבא שאמר שזה כמו סוכרייה והתחיל לצרוח, זה נשמע אמין וטיפס חזק למעלה, אבל אז הוא חזר לבלוז, בתפירה גסה. ביצוע בעייתי.

רם אוריון סחף; אשכרה מתים חיים

"בריז'יט ברדו זה לא פשוט" כמו נוצר עבור רם אוריון. עם מכונת תופים, דיסטורשן מלא, נגינת גיטרה מצוינת ושירה נכונה, אוריון נתן עבודה טובה, עשה את המקסימום והצליח לסחוף את הנאמבר לגובה, אבל הוא עדיין לא זמר מספיק טוב כדי להוציא כאן ביצוע שלם.

בסוף עלתה לבמה להקת התיכון "אשכרה מתים", לביצוע שני ואולי קצת מיותר של "כמה יוסי". עם הומור מחוצ'קן, גישה מרעננת ונגינת גאראז' אופיינית, אבל עם טעויות מביכות בטקסט, סימנה הלהקה הזו איזשהו עתיד לא ברור של האלטרנטיב הישראלי. אבל אולי יבוא יום ושוב יהיה חם על הירח.