עקדת אברהם

אברהם טל הוא חמד של בחור. צנוע, רגיש, לעיתים נבוך, מפיץ אור וחום לסביבה, לקהל. התכונות האלה, יחד עם הכריזמה והכישרון, הפכו את אלבום הסולו הראשון שלו (כולל הלהיט "אדם צובר") למשהו שגם מי שלא ביקר מעולם בפסטיבל שאנטיפי יכול להתחבר אליו. במילים אחרות, טל עשה חצי קרוס-אובר, בדרך מ"מוזיקת העולם" למה ששומע רוב העולם (גלגלצ).

אותו חצי קרוס-אובר היה אמור ליצור אמש במופע החגיגי שלו נקודת מפגש בין עשר שנים של מדורות ניו-אייג' ופסטיבלי טבע לבין ה"זאפה" הטרנדי-בורגני והלא תמיד מתמסר. אלא שלמרבה הצער ההופעה הזו היתה מאבק מתמיד בין האופי החיובי של טל, בין כל הדברים היפים והטובים שהפכו אותו ליוצר הנהדר ולזמר המצוין שהוא, לבין הבלגן שהלך מסביבו - האורחים, הסאונד, האירוע היחצ"ני, אווירת הפסטיבל - בין כל אלה לא נשאר הרבה מקום למוזיקה עצמה, לחופש, להשראה, בין כל אלה לא נשאר הרבה מקום לאברהם טל.

נרגש כמצופה עלה טל מלא כוונות טובות והגיש מופע שאפשר היה ליהנות ממנו רק לפרקים. לזכותו יש לציין שנמנע מהופעה שהיא "מיטב הלהיטים" והסתפק בשלושה שירים בלבד של "שוטי הנבואה" ("מי", "דקה בפרדס", "קול גלגל") לצד מרבית שירי אלבומו. היו גם היו להיטים, כמו "הזמן עושה את שלו" (בפתיחה ובסיום), "ג'ה איז וואן" של מוש בן ארי, בביצוע סקא מצוין, שהזכיר את הביצוע מ DVD ההופעה שלו, ו"פסטיבל", עם מארינה מקסמיליאן בלומין, ביצוע שהפך את המילה "איזה" לסאגה בלתי נגמרת, אבל לא נוצרה אוירה של מסיבה ממש, כפי שהיה קורה בעבר בהופעות של "שוטי הנבואה".

אברהם טל של אמש היה כלוא בקונספט של שלושת האורחים (כי בלי זה לא יקראו לזה "הופעה חגיגית") ובאופי היחצ"ני שיש לאירועים מהסוג הזה (קשה להאמין שיוני וונסה מ"האח הגדול" הגיעו על דעת עצמם לקהל). הוא קיווה למצוא שם את הקהל "שלו", זה שרכש את האלבום, אבל מצא גם קהל אחד, רודף טרנדים, שמכיר שניים וחצי שירים ושגם אותו צריך לספק.

כך זכינו להדבקות מלאכותיות של ממ"ב המלחששת וקרן פלס המצווחת לתוך רשימת השירים, שהיתה עצמה צפופה וטעונת שיפור ("אם בלשונות" שיר שלישי? "אח יקר" שיר רביעי?) ולקהל שאיבד סבלנות בחלק מהערב והתחיל לדבר עם עצמו או בטלפון. כך זכינו להרכב ליווי שלא מנגן כמו להקה וקטן על טל בכמה מספרים, וללופים אלקטרוניים מיותרים מבית היוצר של הקלידן עדי גולדשטיין, שלמרבה האכזבה היוו את הבסיס לשירים והרסו את חלקם. "אדם צובר", למשל, נשמע ממש רע. אם הייתי רוצה לשמוע לופים הייתי הולך להופעה של עברי לידר או דנה ברגר.

אבל מתחת לכל אלה היה הסאונד הגרוע. אחרי ההופעה אמר לי מישהו שהסאונד ב"זאפה" בעייתי. גם אם הוא צודק, זה עדיין לא מסביר את חוסר הבאלאנס שהיה בהופעה הזו, שפשוט פגם בהנאה. הבס והלופים היו חזקים מדי (בעיקר הבס), התופים חלשים ואת השירה של ממ"ב ומוש בן ארי בקושי שמעו. מה שיצא אמש מהרמקולים היה עיסה לא ערבה לאוזן של צלילים. מזל שאברהם טל וזמרת הליווי שלו גלי שדה שרים כל כך גבוה, לפחות אותם כן אפשר היה לשמוע, איכשהו, מבעד לצרימות.

לכן, הרגעים היפים ביותר בהופעה היו הקטעים שבוצעו רק עם גיטרה. "קול גלגל" למשל, התחיל רע - שירה בציבור מקיר לקיר, שלא נתנה לטל לפתוח את הפה. הלו, באתי לשמוע אותו שר, לא אתכם. אבל בהמשך טל התעשת ולקח את הקהל לטיול בארץ הג'יבריש, כשהוא מצליח ליצור איתו דו-שיח שהזכיר את שלום חנוך בימיו הגדולים.

אברהם טל הוא יוצר נפלא וזמר נדיר, שידע לספק אמש גם רגעים מצויינים, כמו הביצועים ל"קשה", "שדות האש" (שהפך לדיסקו, עם סולו גיטרה שחצני של גיא בוקאטי) ו"לצאת אל הרוח", אבל הסך הכל של המופע אמש לא היה מזהיר. האם זו רק אותה "הופעה חגיגית" עמוסת אורחים והתרגשויות? או שאולי, לאור הרכב הליווי, ההפקה המוזיקלית (שמישהו יעיף משם את הלופים הנוראיים האלה!) והסאונד, כדאי לחכות למופע אקוסטי שלו, או לאיחוד של "שוטי הנבואה".

• אברהם טל
• זאפה
• מארינה מקסימיליאן בלומין
• מופע השקה
• מוש בן ארי
• קרן פלס