"הקולקטיב" להקה של כוכבי רוק עם פוטנציאל מטורף

מזמן כבר לא ראיתי את הבארבי מלא כל כך. ראיתי אותו שמח יותר לאחרונה, בהופעת יום ההולדת של פורטיס וראיתי אותו נפעם יותר כשפיט דורהטי ניסה להתאבד על במתו, אבל כל כך מלא אני לא זוכר אותו בשנים האחרונות. וזה לא בכדי. לא רק את השם חברי "הקולקטיב" שאלו מאנשי התנועה הסוציאליסטית, אלא גם את ערכי העבודה שלהם. שבעת החבר׳ה שמרכיבים את הדבוקה הם לא רק מוזיקאים מוכשרים, אלא אנשי עבודה מסורים. כבר שנים שהם מלחינים ומקליטים ומפיקים ומופיעים. כל הפעולות האלה תורגמו אמש כאמור ל"בארבי" עמוס עד אפס מקום בקהל, שהגיע לאירוע ההשקה של האלבום החדש, אשר כבר זכה להשמעות ברדיו ולהייפ נאה.

לכלוך ואומץ קבוצתי

זה אותו הלכלוך והאומץ שהיו חסרים לי מעט, אבל באמת שרק מעט, באלבומם של "הקולקטיב". החלוקה השיוויונית בין רבינוביץ׳ לרועי ריק גורמת לתחושה מוזרה ולא אחידה ברמתה באלבום. בהופעה כל זה נעלם. ריק לקח צעד אחורה, ניגן במפוחית, ניגן בבנג׳ו, שר בעוצמה נמוכה פי כמה מחברו למיקרופון ובגדול פשוט נתן לרבינוביץ׳ להוביל.

רגעים של יופי קטן ומושלם

וכן, "הקולקטיב" הם כוכבי רוק. כשהם התקדמו והרימו ידיים הקהל עשה כמוהם, כשהם ביקשו מהקהל לקפוץ האנשים קפצו, כששרו אז שרו עמם, כשהם הרימו את הקצב האנשים הרימו את רגליהם מהקרקע וקפצו עמם. זה היה רוק כפי שרוק אמור להיות: כיפי, מאולתר, מאתגר ומאוד מאוד מהנה. מספיק מהנה בשביל שבכלל לא נציין את הבעיות הטכניות בסאונד. ואכן היו כאלה, אבל שוב - אין אפילו צורך לציינם מעבר לכך. "הקולקטיב" לא נתנו לשום דבר להפריע להם אמש.

צריך לומר שגם כשההופעה נרגעה, הרמה לא ירדה בצורה ברורה. כשהקצב הואט וריק הוביל את ההרכב בביצוע ל-"Happiest of All Memorial Days" היו שם כמה רגעים של יופי קטן ומושלם, אבל גם אותם הרגעים החווירו ברגע שהחברים החליטו לחזור ולעשות שמח: הם חילקו מקלות זוהרים לכל הנוכחים, כיבו את האורות, הכניסו מספר קטעים אלקטרוניים, שילבו אלתורים, קפצו בעצמם באקסטזה שתורגמה מיד לשמחה גדולה אצל הקהל, ונוצרה אווירה מסיבתית שהשאירה טעם של עוד ושל פוטנציאל גדול. לא רק לעוד הופעה, שתהיה בקרוב לאור הביקוש העצום, אלא לאלבום הבא, שבתקווה יעשה את קפיצת המדרגה ממוזיקה טובה מאוד למעולה.

צפו בקטעים נבחרים מהמופע: