שאדיי, sade, הופעה (צילום: Gettyimages IL, getty images)
בעולם הפופ יש רק קומץ אייקונים נשיים כמותה. שאדיי | צילום: Gettyimages IL, getty images

בעולם הפופ יש רק קומץ אייקונים נשיים כמותה. נהוג להשוותה לקיית בוש, ולמרות שלטעמי בוש מוזיקאית ויוצרת ומבצעת בכירה וכבירה ממנה, יש היגיון בהקבלה ביניהן. שתיהן גיבורות נערצות בתרבות האנגלית, ממעטות לשחרר הקלטות חדשות, ומתאמצות ואף מצליחות לנהל את חייהן הפרטיים הרחק מעיני הציבור.

שאדיי בת ה-51 מוציאה אלבום חדש בדיוק עשר שנים אחרי אלבום האולפן האחרון שלה. בלי קשר לערכו האמנותי, הוא מעצים עוד יותר את התהיות סביב דמותה של האישה הכנראה כה חזקה הזו, שאחרי מכירת כ-50 מיליון עותקים מאלבומיה ויתרה בכזו נחרצות על תהילתה ופרסומה לטובת חייה האישיים. גם את האלבום החדש היא מסרבת, לפחות בינתיים, לקדם בראיונות ובחשיפה תקשורתית מסיביים. בכמה משפטים שנידבה לאתר האינטרנט שלה אמרה ש"אני מקליטה רק כשאני חשה שיש לי מה להגיד. אני לא מעוניינת לעשות תקליטים רק כדי שיהיה לי משהו למכור. שאדיי היא לא מותג".

רומנטיקה שווה לכל אוזן

בלי לערער על אמירתה, שאדיי האישה, הזמרת והלהקה, הייתה מהמותגים המקוריים והחזקים בפופ שנות ה-80. הלן פולסאדה אדו, בת למרצה ניגרי לכלכלה ולאחות אנגליה, נולדה באפריקה ושבה עם אמה ואחיה לאנגליה כשהוריה נפרדו כשהייתה בת ארבע. היא למדה עיצוב אופנה והתפרנסה קצת מדוגמנות, אבל כשהחלה לשיר מוזיקה שחורה ולטינית בלהקות שונות בלונדון, צדה את כל מגלי הכישרונות, בזכות השילוב האכן קטלני בין המראה האקזוטי, הכה סקסי וכה מאופק, לבין הקול החצי מיוסר וחצי מרוחק. היא ונגניה הוחתמו כלהקה, ולהיטם הראשון והגדול שכתבה, "Smooth operator", היה לאבן דרך בסול הבריטי, ובפופ המעוצב של שנות ה-80 בכללו.

שאדיי, sade, הופעה live aid 2 (צילום: Dave Hogan, GettyImages IL)
כוכבת נשית מושלמת לאמצע העשור של תאצ'ר באנגליה ורייגן בארצות-הברית. שאדיי ב-Live Aid, 13 ביולי 1985 | צילום: Dave Hogan, GettyImages IL

שאדיי התבררה ככוכבת נשית מושלמת לאמצע העשור של תאצ'ר באנגליה ורייגן בארצות-הברית. להיטי הרדיו הרכים שלה הופקו לעילא ושידרו אנינות טעם מסחרית. פניה היפהפיות היו לסחורה מבוקשת על שערי מגזיני סטייל כמו "The Face" ז"ל, והיא גילמה שניות ערכית ותרבותית מעניינת. בעוד האמנות הא-פוליטית שלה נתפסה כמוצר תאגידי מובהק בימי הזוהר של תעשיית המוזיקה בשנות התפר בין הימים האחרונים של תקליטי הוויניל לימי החדירה לשוק של הדיסקים, שאדיי עצמה הייתה בת לתערובת גזעית ותרבותית שקראה תיגר על השמרנות האנגלו-אמריקנית דאז.

שאדיי ניצבה בחזית ההצלחה של תעשיית המוזיקה, והייתה גם נטע זר בתוכה. אלא שלהבדיל משלל אמני רגאיי וסקא בריטיים אחרים, שהקפידו לתאר ולתעד את אי הנחת החברתית ואת הבעבוע מתחת לפני השטח בימי תאצ'ר, שאדיי נותרה אמנית של רומנטיקה שווה לכל אוזן ולא של מרדנות פוליטית.

שאדיי ולהקתה חוזרים בדיוק לאותו מקום

אחרי להיטים כמו "Your love is king" ו"The sweetest taboo" והאחרון "No Ordinary Love" מ-1992, החליטה להעדיף את חייה האישיים, בדיוק לאחר שכבשה גם את השוק האמריקני. היא נישאה לבמאי ספרדי בסוף שנות ה-80, הולידה איתו בת באמצע שנות ה-90, נפרדה ממנו, וכעת חיה באנגליה עם בן-זוג אחר. זה כל המידע הזמין על חייה האישיים.

ובעוד ההפרדה המתבצרת אצלה בין הפרטי לציבורי מעוררת הערצה, ברור שהריחוק הזה גם מעלה את הסקרנות והציפיות מיצירתה החדשה. וכאן, מה לעשות, ההערצה פחות מובהקת. שאדיי ולהקתה חוזרים בדיוק למקום שבו עזבו אותנו, באותו הרכב, עם שירים שהוקלטו בשנה שחלפה לא רחוק מביתה, באולפנו של פיטר גבריאל, שגם הוא, אגב, חוזר כעת לפעילות, באלבום יותר מוצלח אמנותית.

איפה המנגינה?

שאדיי שוב מציעה אותו הסול הרגוע עם הארומה הלטינית, פרט לשיר הנושא מהאלבום, שחלק מהביקורות כבר משוות למאסיב אטאק פשוט כי הוא מעט קודר ואפל ומתכתי יותר מהצליל החם והמלוטש האופייני שלה. בשאר האלבום יש המנון רגאיי חביב לבתה שנקרא "Babyfather", וישנן אותה הגשה מלנכולית של הקול המפתה המוכר, ואותה נגינה מהוקצעת עד מושלמות. מה שאין, וזה בולט גם בהאזנה ראשונה וגם באלו לאחריה, אלו מנגינות. בלי שום להיט בפוטנציה או לחן שהדרו מתגלה באיטיות ושצומח לעומק, החיבור בין הסגנון המעודן לבין הלחנים המשמימים פשוט משעמם.

אין תמונה
בלי שום להיט בפוטנציה או לחן שצומח לעומק, פשוט משעמם. שאדיי, עטיפת האלבום החדש
זה מאכזב כפליים: גם משום שאין עוד אחת כזאת ושאדיי היא לא אקזמפלר נוסף מפס ייצור המוני ועקבי אלא דוגמה בודדת, וגם מפני שאחרי עשר שנות הפסקה היה מותר לקוות לחומרי גלם טובים בהרבה. זה נפלא לקחת את הזמן ולא להטריד את אוזני העולם שגם כך מתמודדות מול הצפת יתר של חומרי פופ, ולחזור רק כשיש לך מה להגיד. אבל אם זה כל מה שיש לה להגיד אחרי עשור שלם, לגמרי לא מובן טעמה של החזרה לעבודה.

שאדיי היא כוכבת הפופ האירופית הכי גדולה עד כה שנולדה באפריקה, ביבשת הכי נחשלת. היא מעולם לא הפכה את זה לכרטיס הביקור שלה בתעשיית הבידור המערבית, ומאידך, בגילה ובמעמדה, קצת מוזרה התעלמותה הרועמת מעיסוק במתחים בין-יבשתיים, בין-תרבותיים ובין-מעמדיים בעולם כה מקוטב.

שאדיי מודל 2010 לא תעצים את המוניטין שלה, אלא עלולה להכהות ולהקהות מזוהרו


להבדיל מקיית בוש, שגם היא חוזרת לאוזנינו במינונים מאוד מוקפדים, אבל בכל פעם שבה ומצדיקה את מעמדה הנישא כיוצרת מבריקה שהלוואי והייתה פעילה יותר, עושה רושם ששאדיי מודל 2010 לא תעצים את המוניטין שלה אלא עלולה להכהות ולהקהות מזוהרו.

אולי מה שפעם נחשב למרוחק ולצונן ולמסתורי ולמפתה בקוליות שלו, בעצם היה תמיד אותו מתכון מסחרי ובו יפהפייה אקזוטית וסופר-אינטליגנטית ניצבה בחזית להקת קוקטיילים מלוטשת כדי למכור את יופיה הזר לבורגנות המערבית השבעה. זו אמירה קיצונית, אבל היא משקפת בכנותה את התגובה המאוכזבת לאלבום הכה רחוק מלטלטל הזה. אלבום מנומנם, שמלבד השאיפה לאסתטיות קשה לזהות בו ערנות או להט יצירתי כלשהם. אלבום שמצית וכמעט בו-זמנית גם מכבה את הגעגועים לזמרת.