אחרי ההצלחה של האלבום הראשון "פרויקט 30", בו השתתפו אמנים כמו אסף אמדורסקי, מלאני פרס ויהלי סובול, הוציאו לאחרונה שגיא צורף ואלעד כהן את האלבום "פרויקט 30+", שכולל כמה סינגלים שהצליחו ברדיו, עם שמות אמנים מבצעים מפורסמים אף יותר.
כישרונם של צורף וכהן נוכח בכל רגע באלבום. אין כאן שיר שהעיבוד בו לא מהודק, מוקפד ונשמע טוב. גם אוסף הנגנים המוכשר שהשתתפו בהקלטות, לצד צורף וכהן עצמם, כולל יוסי מזרחי וצח דרורי ("הקולקטיב") ואורן ברזילי ("מופע הארנבות של ד"ר קספר") מוביל את "30+" קדימה.
סרנגה כן ולא
אבל למרות הסאונד המבטיח, הנפילות בפרויקט מגיעות דווקא מצד ביצועי הזמרים, שאמורים להיות הכוכבים הנוצצים (תרתי משמע) של האלבום. השילוב בין פרויקט האלקטרו-רוק-מיינסטרים לבין זמר כמו שלומי סרנגה, למשל, מעניין וקורץ מאוד על הדף. אבל ב"בואי שבי (שיר מיוחד)" סרנגה לא מצליח להגיע למקום העצוב והמדכא שהמוזיקה מנסה לשאוב אליו. משהו בשירה, במבטא הכבד (בחייאת בנאדם, אתה מדבר עברית מצוין, למה כל כך קשה לך לשיר אותה?) פשוט לא מצליח להרים את השיר הזה למקום הראוי לו.
לעומת הפספוס הזה של סרנגה, דווקא השיר הנוסף שהוא שר באלבום, "שמיים שחורים", שנכתב על ידי נדב קודינסקי ז"ל, הוא פנינה מקסימה שמסתתרת ופיצוי הולם ביותר ל"בואי שבי". המילים בשיר, שהיה חלק מפרויקט "עוד מעט נהפוך לשיר" של גלי צה"ל, מתוקות, תמימות ומתארות מצב עצוב וכואב בצורה שרק ילד יכול לתאר ("מאחורי ענן / מסתתר כוכב קטן / מסתכל על העולם / הוא לא מבין איפה כולם / שמיים שחורים פיה לבנה"). התוצאה היא שיר, שאם לא היה עומד מאחוריו סיפור טרגי ועיבוד מוזיקלי עצוב כל כך, היה יכול להצטרף לאוסף "שירי ילדים שמכניסים לדיכאון" יחד עם "יקינטון" ו"הבובה זהבה".
רוב השירים של "30+" יצאו לרדיו הרבה לפני האלבום, מה שגורם לו להישמע במידה רבה כמו אוסף של להיטים. גם כששיר טוב כמו "אין לך מה להפסיד" בביצוע יהלי סובול ונינט טייב מתחיל להתנגן, התחושה היא כבר שגלגל"צ טחנו אותו כל כך, שזה לא באמת מרגש לשמוע אותו בדיסק. גם כשברי סחרוף מתחיל לשיר את "אחים לנשק", עולה רצון לדלג עליו אחרי ההשמעות הבלתי פוסקות שלו בשנה שעברה, בתקופת מבצע "עופרת יצוקה". במקום שהשיר יהפוך לנושא הדגל של האלבום, הוא הפך להמנון של ימי מלחמה שכבר אי אפשר לשמוע.
יהודית רביץ ומאור כהן בזיווג גאוני
אבל מגיע קטע כמו "רולטה", שיצא רק לפני מספר שבועות ועוד לא הספיקו לשטוף לנו את המוח איתו. המקצב, השירה של יהלי סובול והמילים הלא מתחכמות - מוטיב דומיננטי מאוד באלבום (תנו לי לנחש... זה לבחורות? רווקות? בעיר הגדולה? שקופצות בין בחורים?) - יצרו שיר כיפי שקרוב לוודאי יהפוך גם הוא ללהיט השמעות.
ואם סחרוף ונינט לא הספיקו, הפיקו "30+" דואט בין יהודית רביץ ומאור כהן, "תאמין לי", שמעלה את התהייה איך אף אחד לא חשב על הזיווג הגאוני הזה קודם?? שני רוקרים עם שורשים בסיקסטיז ובסבנטיז, שהתחברו לדואט נוגע ללב בו הקול שלה נשמע צלול ועמוק לעומת הצרידות הרגישה שלו. הכינור והצ'לו (חן שנהר וריי דניאל) יחד עם ה"סקרצ'ים" האלקטרוניים, יוצרים רקע כבד ואפרורי לקלידים ולגיטרות, בקיצור: היצירה המוזיקלית הכי ראויה באלבום.
מי אמר "מטרופולין"?
למרות שההשוואה לפרויקט "מטרופולין" של המפיק המוזיקלי עופר מאירי היא בטח זו שהכי מעצבנת את כהן וצורף, היא כה מתבקשת, שמן הראוי להתייחס אליה. אלבום של להיטי מיינסטרים, שאין בהם איזו אמירה משמעותית או משהו מהפכני, אוסף של מוזיקאים מוכשרים שתורמים את שמם וקולם וצליל רוק אלקטרוני עדין, שבעיקר מתחנף לאוזן הישראלית - שלושה מרכיבים עיקריים וכמעט זהים בין שני הפרויקטים האלה, "30" ו"מטרופולין", שבוודאי גם יוצרים בלבול מסוים אצל הקהל.
ב"יבשה לים", השיר באלבום בו צורף וכהן שרים בעצמם, הם עושים עבודה לא רעה בכלל. אז אולי כדאי שלהבא, כדי להימנע מההשוואה הבנאלית, נשמע אותם קצת יותר בפרונט ולא רק ברקע, שם כישרונם כבר הוכח מעבר לכל ספק.