במיכל גבע צפיתי לראשונה לפני כמה שנים טובות, בהופעה טובה למדי, אך גם בוסרית מאוד. אני זוכר שיצאתי מההופעה ההיא עם הרבה חשק לעוד, מזמזם חלק ניכר מהשירים, אבל גם מאוד מתוסכל מההתנהלות על הבמה, שהתבטאה בין השאר בלשכוח לעיתים את המילים ובכמות מוגזמת של צחוקים בלתי נשלטים. ועדיין, היה ברור שיש שם משהו, פוטנציאל גדול ליוצרת מעולה.
מאז, מודה, השתדלתי מאוד לעקוב אחרי גבע, שכבר נושאת על גבה שני טייטלים מחייבים: אחותו של ניר גבע מלהקת "סקוויד", וחלק מהגל שכבר זכה במחוזותינו לכינוי "בוגרות רימון - הדור הבא", הכולל בין היתר גם את עינב ג'קסון כהן, נעם נבו, נילי פינק, מעיין הירשביין ועוד. האמת? כמו כל ההכללות, גם זו לא עושה חסד עם אף אחת מהיוצרות הנהדרות האלה, שבאמת לכל אחת יש קסם מאוד מיוחד משלה. וכך גם לגבע.
התירוץ הרשמי להופעה בלבונטין בשישי היה יציאתו של הסינגל החדש של גבע "פה השמש", שיר ראשון מאלבום הבכורה שלה, שעתיד לצאת בקרוב. מלווה בחבר גיל לואיס ובנעמן טל בגיטרות, בעינב ג'קסון על הפסנתר, באיתן רז על התופים ובנועם ורדי על הבס, העניקה גבע הופעה מהודקת למדי ומצוינת, זועמת כשצריך ונוגעת כשצריך.
תמיד יש שם איזה טוויסט מעניין שגורם לך לחשוב
ההופעה מתחילה ב"רומנטי" הקליט, להיט פוטנציאלי שחייב להיות אחד הסינגלים הבאים מהאלבום. ההרכב שמלווה את גבע מתברר מהר מאוד כהרכב מנצח, כולם יושבים היטב אחד עם השני ונשמעים מצוין ביחד, למרות בעיות הסאונד האופייניות למקום.
כשהשירים התחילו לזרום, פתאום הבנתי שכמעט כל שיר של גבע הוא פוטנציאל ללהיט שיחרוש את הרדיו, כן, גם את התחנה ההיא ביפו. אלא שלמרות שהלחנים שלה הם לכאורה פשוטים וקליטים, הם גם ממש לא צפויים. תמיד יש שם איזה טוויסט מעניין שגורם לך לחשוב - "לשם לא חשבתי שהשיר הזה יגיע". גם הקול של גבע יודע להמריא לגבהים מטורפים, ומעניק לה נוכחות בימתית נדירה למדי.
הטקסטים עוסקים ברובם - איך לא - בנושא הרגיל של בינו לבינה, אבל גם כאן מצליחה גבע כמעט תמיד ליצוק הרבה מעצמה לתערובת. "יש לך ריח של אלוהים / אצלי מניח פיות בכיסים", היא שרה בסינגל החדש. "אני לוקחת / את כל הקרח שיש לי במקרר / ואאכיל אותך קור / עד שייגמר", היא שרה ב-"קרח". ב-"זעם" היא יוצרת אנלוגיה בין יחסיה לבין תאונת דרכים. זה מצחיק, זה מקורי, זה מיוחד וזה כמעט תמיד לא בנאלי. או כפי שהיא מנסחת: "אני הולכת לשיר / את האמת בעברית / תסגרו את האוזניים / אל תאכלו עם כפית".
הצלע האבודה של ג'ק ומג ווייט מהווייט סטרייפס
נהניתי יותר בשירים היותר מכוסחים של גבע, כמו "קרח", למשל, בהם היא נשמעת כמו הצלע האבודה של ג'ק ומג ווייט מהווייט סטרייפס. כשגבע עוברת לאקוסטית השירים הופכים קצת יותר אכילים, וגם העיבודים מתכווננים בהתאם. מבחינה הפקתית זה אולי צעד נכון יותר, כי הוא בהחלט יכול לקרב אותה לקהלים חדשים, אבל אישית נדמה לי שאני מעדיף אותה באזורים היותר מחוספסים.
על הבמה גבע של היום הרבה יותר מהוקצעת מהזמרת המתחילה ההיא מלפני שנים, אבל לטעמי עדיין צריכה להיגמל קצת מהשטויות הקטנות. אתמול היה זה כיוון גיטרה שנמשך ונמשך לו, עד שאפילו כמויות החן הגדולות שלה ושל לואיס אזלו. "קצת שתיקה מביכה, אנחנו יכולים להכיל את זה", היא אמרה, ספק בצחוק ספק ברצינות. לא בטוח שכולם באמת יכולים.
בהדרן, כצפוי, חוזרת גבע שוב על הסינגל החדש, בתקווה שכולנו נמשיך לזמזם אותו הלאה. אני דווקא יצאתי מזמזם לא מעט שירים אחרים - "הלוואי עליי" ו-"חלום ישן" המשובחים.
מכאן והלאה זו רק שאלה של שיווק וכנראה גם של מזל. כי למיכל גבע יש ללא ספק את כל הנתונים כדי להגיע לאוזניים של הרבה מאוד אנשים. יש לה את הקול, הנוכחות ואפילו את הלוק והשיק. נותר רק לחכות ולראות מה יילד יום, ומה יגידו "חורצי הגורלות" במסדרונות אותה תחנה מושמצת. נדמה לי שלפספס את גבע יהיה לוקסוס גדול מדי.