אמילי קרפל עולה לבמה של הקומפורט ב-23:22 ובהמשך מנמקת שאחד הנגנים שכח את הגיטרה בבית. על זמרת אחרת כבר היו זורקים עגבניות כי חיכינו לה כמעט שעתיים, אבל לקרפל הכל נסלח, היא הרי קונצנזוס, הגברת הראשונה של הפופ הישראלי העכשווי. מה גם שקוואמי ונדב רביד די הנעימו את הזמן לפני המופע, כולל כמובן מיקס מובחר ל-"See Emily Play" של הפינק פלויד.

תל אביב לרגליה, פשוקת איברים

כשקרפל עולה לבמה כבר ברור שהיא ניצחה, עוד לפני השיר הראשון. אנשים בקהל מגדירים אותה כ"היחידה בארץ שעושה פופ אמיתי" ולפי הפרצופים בקהל, ביניהם המון מוזיקאים, נראה שתל אביב שוכבת לרגליה, פשוקת איברים. סוף סוף הם יכולים להגיד בגאווה שהם אוהבים פופ, מילה שנחשבה כמעט בזויה משך שני עשורים בשינקין ופלורנטין, ולא משנה כמה אלבומים יוציא אסף אמדורסקי או על כמה חוזים יחתמו TYP. סוף סוף מישהי מחברת אותם כאן ישירות ללונדון וברלין, הרחק מהזיעה של ביבי ומופז, שלמה ארצי ואייל גולן.

אבל קרפל הצליחה להביא משהו משלה, שלא היה בארץ לפניה. הארד-קור פופ אפשר לכנות את זה. מוזיקה עוצמתית, רב שכבתית, מלאה במקצבים משתלבים, סאונדים נוצצים ובסים עמוקים שמפלחים את הגוף. מוזיקה שהכי מתאימה למועדון עם פליקר שרוב הזמן מסנוור את העיניים. מוזיקה שהיא גם קלילה, שירי פופ שאת רובם ניתן לזמזם, אבל גם רצינית, מורכבת, כזו שגורמת לך לחשוב. מוזיקה מעולה, שבתחומה היא מהטובות ששמענו כאן.

אמילי קרפל הופעה
הביאה משהו שלא היה כאן לפניה. אמילי קרפל | צילום: ענבל צח

נקודות החולשה של אמילי קרפל הן היכולת הווקאלית שהיא "רק" בסדר גמור, סבירה, נעימה, מתאימה מאוד לז'אנר שבו היא פועלת. ועדיין, אם קרפל היתה ווקלאיסטית טובה יותר זה בכלל היה מושלם. הנקודה השנייה היא היכולת שלה לרגש. האירופאים אוהבים אולי את הפופ שלהם קריר, צח, בוהק, קריסטלי, אולי אפילו מעט מנוכר, אבל בישראל (שמחוץ לתל אביב) אוהבים פופ שקודם כל נועד לרגש, רק אחרי זה להרקיד ולגרום לך להרהר. קרפל עושה במופע שלה מאמצים להתחבר לרגשות של מי שמאזין לה, ומי שמתרגש ממנה באמת מבין אותה לעומק, אבל הוא מתרגש לא פחות (ואולי יותר) ממי שהיא וממה שהיא מייצגת עבורו. קרפל היא התשובה התל אביבית למירי מסיקות, השירי מיימוניות והמאיה בוסקילות - ככה צריך לעשות את זה, היא והקהל אנין הטעם שלה מסמנים לשאר המדינה.

בא לברוח לאיזו מדורה של ל"ג בעומר

קרפל פותחת עם "הכפתור", הלהיט שמכניס את כולם לאווירה. הבס הכבד מכה בבטן ומרעיד את העצמות, עובד בתדר נמוך ממה שהאוזן שומעת. על הבמה בס, תופים, גיטרה חשמלית, פסנתר, מחשב, סינתיסייזר וסמפלר שיוצרים מסך מבריק של צלילים, אבל השיר הוא בעיקר פופ הכי מגניב. הפליקרים מסנוורים בעיניים, זו מסיבה בכל מחיר וקרפל הולמת עם טמבורין וקריאות "צ'ה! צ'ה!" סקסיות. ב"דגל אדום" היא שרה על סוף הקיץ וזמן לעשות חשבון, מאז איגי וקסמן של ימי "אדום" לא היה כאן כזה, ולמרות בעיה בשירה, קרפל מצליחה טו דליוור.

ב"עונות" שוב הבס כבד מאוד, הקצב מיד-טמפו ממכר ועליו נכנס פסנתר. במונחים של קרפל מדובר בבלדה, יפה אך לא מרגשת. קרפל שרה ש"צריך לחכות עד שזה עובר" אבל השיר מסרב להיגמר, עוד סיבוב ועוד פסנתר ועוד אחד. זה יפהפה אבל לא אומר הרבה. "משהו" עובד על אותו טריק פופי של "הכפתור". המפגן המוזיקלי שבו מבריק, אבל השיר עצמו מעט משעמם. הביצוע מוצלח מאוד אבל אין כאן רעיונות חדשים. בהמשך הוא זולג לדאנס-רוק שאמור להרים את הקהל לתקרה. קרפל שרה בקול מרוחק "בא לי לשרוף, בא לי לברוח", וגם לי בא לברוח לאיזו מדורה של ל"ג בעומר. אבל כנראה שזה רק אני, כי מסביבי הרוב נהנים.

אמילי קרפל הופעה
עיניים עצומות לרווחה. אמילי קרפל במופע השקה | צילום: ענבל צח

"בשקט בשקט" לוקח את כל האלמנטים המצוינים של קרפל ומרים אותם יחד לרמת הרייב. זו עכשיו מסיבת דאנס-פופ-האוס מופלאה ומתוחכמת לאניני טעם. "בין השורות" מתחיל כבלדת פסנתר שמדברת אל החדר האלטרנטיבי שבלב, ותוך שניה הופכת לעוד מסיבת הארד-קור פופ. על רקע הביט שלא מרפה וההרכב שמנגן נהדר ונותן בראש קרפל שרה בקול גבוה ומיוסר ומגיעה עד לניו ווייב, נוגעת במינימל קומפקטיות, אבל הפזמון הוא שוב פופ שכיף לזמזם. אדיר.

שיא המופע: עם גבריאל סטבינג

"טיפה" הוא להיט דאנס נחמד, קריר מצד אחד, מדליק מצד שני, בדיוק מה שהקהל שכה מתלהב מעצמו צריך. "נמשים" הוא להיט מושלם שמורכב מהחומרים הנכונים – המלודיה, הביצוע הקולי, העיבוד, הנגינה, הגרוב - הכל פרפקט. זה הנאמבר שגורם לה לזהור ככוכבת מיינסטרים, בערב הזה ובכלל. ב"אנושי" קרפל מגיעה לשיאים אישיים של הבעה כזמרת. הוא מורכב וחזק, איטי יחסית ועוצמתי, שיר לסרעפת.

גבריאל סטבינג עולה להתארח עם הבס. הם מנגנים את "I Tried So Hard", פאנקי איטי, מונוטוני וכבד עם קולות גבוהים שחוזרים על אותו משפט שוב ושוב, מחברים דרמה וכיף. קרפל מוחאת כפיים מעל הראש לפי הקצב והקהל מצטרף אליה. הקטע הבא הוא רגע שיא במופע, שנפתח עם נגינת בס דומיננטית במיוחד של סטבינג וקצב של רוק, הריפים מונוטוניים ובהמשך זה מתגלגל לפופ-רוק מצויין, מתוזמר ומעובד בצורה מושלמת. הנגינה מרעידה את הגוף, וסולו גיטרה של גיל לואיס מעיף את הראש. זו מוזיקה גרובית בת-זונה, מלאת יומרה, אבל עם כיסוי מלא. משמח, מאתגר, גם כיפי וגם איכותי. באמת מעולה בכל קנה מידה.

אמילי קרפל הופעה
הביא אותה לשיא. גרבאיאל סטבינג עם אמיל קרפל | צילום: ענבל צח

אחרי השיא, במקום ליפול, קרפל נכנסת למרתף של "צמר גפן", עם שכבות של סאונדים ומקצבים ופילטרים על הקול. קרפל מתחרעת על הצורה של השיר ולמרות הקקפוניה הצלילית זה נשמע משובח, ומוטרף, כשמתוך הרעש האלקטרוני הדחוס עולה נשמה זועקת, חולה בטרפת נפוצה.

המנונים נצחוניים בחשכה

"אני מדבר", שסוגר את האלבום, מתחיל שקט יחסית על מצע אלקטרוני. קרפל שרה על ירח שזורח עליה בשיר אהבה מיוחד, כן, ונוגע, שתוך רגע הופך להתחרעות נוספת של קרפל על הסמפלר. בקטע האינסטרומנטלי "היי" היא מארחת את אונילי וזמרת נוספת לבטוקדת אייטיז שהיא גם לטינית וגם יורופופית, ובסוף מתרוממת להמנון נצחוני ללא מילים, כשהמילה הנכונה היא מלהיב.

"את השיר הזה כתבתי כשאני כועסת", היא אומרת לפני "כמו בסרטים (שיר קנאה)". הביצוע הוא ניו וייב עצבני עם אנרגיות זועמות של פאנק, ועדיין נשמע מעולה. כל תו במקום, קצב הרסני, חיבור כביר של רוק ואלקטרו, פצצה לגבה שמסתיימת בתרועת ניצחון. קרפל מסיימת ב"אושר". על קצב קברטי היא שרה כפאם פאטאל אמיתית, לאט ובסקסיות, ואז מרימה את זה למעלה לאופרת רוק מרובת שכבות. השירה טובה, הנגינה אחלה, זה המנון שמתרומם לאט לאט, ממכר כמו סם, וכמו תמונה יפהפיה שתלויה על הקיר של המוח אתה הולך לישון עם קרפל בלילה.

אמילי קרפל הופעה
אושר גדול. אמילי קרפל במופע השקה | צילום: ענבל צח