מסך של בד נצנצים ברקע וארבע בחורים צעירים שנראים כאילו יצאו הרגע ממופע שנות ה-70 קיבלו את פני הבאים אמש (חמישי, 3.12) לבארבי התל אביבי, למופע ההשקה של גבע אלון ולהקת "Tree", לאלבום החדש "Get Closer". החתיך ביניהם (ובין רבים אחרים) החל לשיר ללא תזוזה וחרץ את גורל ההופעה שנחלקה לשניים. בשליש הראשון שלה, בו נוגנו בעיקר שירים מהאלבום החדש, היא הייתה טובה. חמודה. ניתן היה להבחין בכישרון שעל הבמה, היה פולק, היה שונה - בקיצור, התחיל פרווה.
כן, נכון, היו הבלחות של דיסטורשן ב-"Rosemary's Eyes", אבל אווירה רגועה ורומנטית השתלטה על כל פינה בחלל, עם קולו המרגש של גבע אלון ונגניתם העדינה של חברי הרכב הגראנג' "Tree". בן גולן ניגן על הגיטרה כאילו הייתה יוקולילי בחופי מאווי שטופי השמש, נוה קורן ליטף בעדינות את מערכת התופים ודור קורן השלים את הקצב האיטי והמעט משמים של עשרים הדקות הראשונות על הבמה.
הקהל היה מרותק ושבוי בקסמו של גבע אלון
הקהל מחא כפיים בנימוס. כי הקהל של גבע אלון הוא קהל נאמן, מסור ושבוי, כמעט כמו אוהדי כדורגל. הם שם איתו ובשבילו בטוב וברע. לא קהל שמחפש לבוא ולהשתולל בהופעות, אלא כזה שבא לשמוע מוזיקה טובה, עם ליריקה שיש בה עומק, המבוצעת בקול עמוק של סולן, שמהדהד בראש גם הרבה אחרי היציאה הביתה. קהל שלאורך כל הערב היה מרותק ושבוי בקסמו של אלון. קהל מפרגן שבא לתת כבוד לאמן שיודע ליצור איתו אינטימיות מהרגע הראשון. וכשההופעה העלתה הילוך, גם הם העלו יחד איתה.
c.jpg "גבע אלון 2, סימנים של חולשה (צילום: רועי ברקוביץ')")
התפנית החלה בביצוע מעולה לקאבר המצליח "Modern Love" (של דויד בואי במקור, כמובן). בחלק מהשיר אלון הנהיג שירה בציבור, וחיזק את תחושת הקרבה שנוצרה בשירים השקטים של תחילת ההופעה. בחלק מסוים בשיר הוא הוסיף סולו מקסים על מפוחית, אבל נקודת המפנה האמיתית הייתה כשההרכב שמסביבו הצטרף. מרגע זה, ובניגוד לאלבום החדש ולתחילת המופע הסולידיות, הגיחו לפתע "Tree" כהרכב גראנג'. מהרגע הזה התחיל לזרום חשמל בוולטים גבוהים בגיטרות, אלון הניח את האקוסטית בצד וההופעה זרמה לחשמל אמיתי.
קונטרסט מדהים בין הקול העמוק לדיסטורשן הגיטרות
וזה היה מדהים. במיוחד הקונטרסט בין הקול העמוק, הצלול, הנקי, שמתנגן ללא דופי, לעומת הדיסטורשן המחוספס והמלוכלך, שעשה את ההמשך והיה האלמנט הכי מעניין מוזיקלית בערב הזה. "Tree" משלימים את אלון, מאתגרים אותו ומעיפים אותו כמה סקאלות גבוה יותר. חבל שהנוכחות שלהם לא בולטת באלבום כפי שהיא על הבמה. וככל שההופעה נמשכה והתרוממה, והפכה טובה יותר, התהום שנפערה בין הסאונד שלה לבין הצליל באלבום נהייתה עמוקה יותר.
השיר הבא היה "The Folks Back Home" המעולה מהאלבום החדש. ביצוע עוצמתי עם סולו גיטרה מטריף, שהצליח להעביר בדיוק את תחושת הגעגוע שכל מי ששוטט קצת לבד בחו"ל מכיר. ב-"In My Head" כבר היה ברור שלא עומד מולנו סתם אמן פולק-בלוז-אמו שחוזר על עצמו, אלא רוקיסט אמיתי. אלון השתחרר, הרים את הראש מהמיקרופון, התחיל להשתולל, וניתן היה לזהות אפילו גלים ראשוניים של תזוזות בקהל.
אחר כך הגיע הסינגל המצוין "The Wind Whispers", גם הוא מהאלבום החדש, שזכה לביצוע מוצלח עוד יותר. ומיד אחריו ביצוע כסחני במיוחד ל-"Memories" מהאלבום השני. אלון המשיך להתפרע, ניסר את הגיטרות יחד עם בן גולן ותחושת האיטיות הכבדה שאפיינה את ההתחלה נשארה בהיסטוריה.
שיא הערב: קאבר ל"Psycho Killer" של ה-Talking Heads
הקהל נדבק באנרגיות ולקול מחיאות כפיים רמות הגיע שיאו של הערב. מקצב בס מוכר הוביל ל-"Psycho Killer" של ה-"Talking Heads", שזכה לקאבר מחוספס עוד יותר מהמקור, מתוקתק, מכסח ומקפיץ, עם קטע סולו ארוך ופלאשבק ללד זפלין של הסבנטיז. אלון וההרכב היו בטירוף והמחשבה שעברה בראש היתה "אין דברים כאלה".
כשהאדרנלין בשמיים הגיע השיר הטוב ביותר באלבום, "Get Closer Now", שהשאיר אחריו קהל שרוצה עוד. ומיד. אלון עלה להדרן לבד וביצע את שיר הנושא מהאלבום הראשון "Days of Hunger", שנשמע דומה מדי למקור והעלה את החשש שתחילת הערב תחזור על עצמה. בסיום השיר אלון ביקש שקט, התנתק מהחשמל ונתן גרסה סופר-אקוסטית ל-"Sunny Day". היה יפה, שונה, מעט משעמם לטעמי, אבל עם קהל מפרגן קשה להתווכח.
כדי בטעם מתוק, חזרו "Tree", לביצוע השיר הטוב ביותר של אלון, "Relaxation", בגרסה מכוסחת, מוטרפת, של רוקנ'רול אמיתי, גראנג' לפנים, תופים שמכסחים להם את הצורה, גיטרות שמנסרות ומנסרות (אבל לא חופרות) ומעל לכל הקול של אלון והקהל שקפץ בהתאם. התחושה היתה של שלמות.
גבע אלון היה צריך את "Tree" שיתנו לו קונטרה רצינית ויאתגרו אותו מעבר לבנאליות של עצמו. ברוח הרוקנ'רול ששרתה במקום התגנבה לרגע התקווה שנזכה לראות איזו גיטרה מנופצת על הבמה, אבל כנראה שבשביל זה צריך להמתין להופעה הבאה.