אין תמונה
גדולים עלינו. נתן זך ונורית גלרון

לא אבוא אל סיפך בעיניים לחות, עם ספרון קטן משירי נתן זך ותקליט בעטיפה לבנה של נורית גלרון. לא אעלה במדרגות בלב הולם ואצלצל בפעמון שבקומה השלישית. לא אחכה בגרון יבש לרגע שבו תפתחי את הדלת.

אני נשוי כבר שנים, לא לך כמובן, הילדים גדלו מזמן, ושברון הלב מופיע רק בחלומותיי הטרופים. זך כותב כעת מאמרים פוליטיים וגלרון היא זמרת פופ. לא אבוא אל הדופלקס שלך עם הדיסק החדש של שניהם, 30 שנה חלפו, ורגשות עזים כמו שלנו את חווה בכל ערב, בשש וחצי, ב"נשות הטייסים".

המרחק העצום, הפער הבלתי נתפש, בין "שירים באמצע הלילה", התקליט המשותף הראשון של נורית גלרון (זמרת) ונתן זך (משורר), ל"ואז בא לנו", הדיסק שהחזיר אותם לרנדוו בן 11 קטעים, לא טמון בשמו הנונשלאנטי, לא נמצא בתמונתם על העטיפה, אפילו לא בהפקה המוזיקלית הצוננת מדי, המעוצבת מדי. כל כולו הוא אנחנו.

כיום, מה לנו ולשירה עברית

אנחנו, שהתרגלנו להסתפק בפופ סינתטי, כזה שמחליק לבית הבליעה בקלות ולא נודע כי בא אל קרבנו; אנחנו, שהתבגרנו לתוך ציניות אפרורית יומיומית, כזו שבוחנת הכל דרך כדאיות כלכלית; אנחנו, שלא מתעכבים עוד כדי לבחון מה אנחנו מרגישים, ואיך אנחנו מוותרים כל ערב על עצמנו - מה לנו ולשירה עברית, לפזמונאות קורעת לב, למלים שמנסות לגעת ומפרקות את כל מה שבנינו בארבע וחצי דקות?

"שירים באמצע הלילה" היה תקליט מופתי שינק מסביבתו התרבותית. לכל אורך שנות ה-70 היה אופנתי, ומובן מאליו, להלחין שירי משוררים ולבצע אותם בחרדת קודש. האחים והאחיות, ושלמה ארצי, ומתי כספי, ו-14 אוקטבות, ואפילו צביקה פיק, התייחסו למלה הכתובה בכבוד, שלא לומר בפיק ברכיים.

גלרון, שהתמחתה בשירי דיכאון, היתה זקוקה לנתן זך כדי לחתוך בעור ולצלק את הנפש בשרשרת שירים חותכי ורידים, מ"כולנו זקוקים לחסד" ו"כי האדם עץ השדה", ועד "כמעט טוב" ו"כשצלצלת רעד קולך" המצמרר, שתיעד אובדן בדרך האכזרית מכל. רכטר, כספי, חנוך, וירצברג, חנן יובל, ואפילו סשה ארגוב, הטעינו בלחנים. מכל זה לא נותר הרבה.

ישראל אינה יכולה להכיל עוד את זך

ישראל המסואבת, הברוטאלית, השוקעת לתוך עצמה, אינה יכולה עוד להכיל את זך. מה לה ולמרירות. לעייפות. לכמיהה. ולהתאהבות קצרת הנשימה. וכך, במקום שהלחנים, ההפקה והביצוע יעצימו את מה שזך מבקש לומר לנו, הם חותרים, באלבום הזה, תחתיו. הם מעודנים מדי. הם נעימים למגע. לני בן בשט אמנם הפיק, אבל רוחו של אילן וירצברג שורה ממעל. בעזרתו הייתה גלרון לכוכבת קצת אחרי 1981, השנה שלה ושל זך. אחריו היא דעכה.

"אהבה של אנשים", של וירצברג, הפותח את הדיסק, מציע פזמון מפתיע וחונק גרון, אבל גם מזכיר לנו מדי להיטים קודמים של גלרון משני העשורים החולפים. "טעם", ללחנו של ערן ויץ, הוא בוסה נובה בוגרת, חיננית, אלא שהלב לא באמת נסדק. "אם נגזר", שהלחינה איה כורם, חריף וקדחתני, עם קולות רקע מייסרים, מבהיר למרבה הצער את מלוא הפוטנציאל.

שיאו של האלבום: "דיוקן עצמי"

והיצירה בת שני החלקים "דיוקן עצמי" (בן ארצי הלחין), ללא ספק שיאו של האלבום, מותירה בפה טעם של פעם בשלוש דקותיה האחרונות, במסע מוזיקלי ללא מלים, שמזכיר לנו מה היינו ואיפה יכולנו להיות. זה מעט מדי. ואולי גם מאוחר מדי. וצריך לאסוף את הילד מהחוג.

כתב יפה זך: "גורלנו כך יהי שלם: / יחד באנו, יחד ניעלם".

נורית גלרון, נתן זך - "ואז בא לנו". אן.אמ.סי. 45 דק'