מייק פאטון, טומהוק, בהיכל נוקיה
זמר נהדר, אבל מעדיף ברוב השירים לשאוג לך לתוך הנשמה. פאטון | צילום: אורית פניני

מייק פאטון, טומהוק, בהיכל נוקיה
סקסי. פאטון | צילום: אורית פניני

"מה תודה? תתפשט". בשלוש המילים האלה סיכמה מישהי שעמדה מאחורי את ההתרשמות שלה מההופעה של מייק פאטון ולהקתו "טומהוק" הערב בהיכל נוקיה. ובמובן מסוים היא צודקת. כמו לא מעט בחורות בקהל היא באה לראות את אחד מזמרי הרוק הכי סקסיים וכריזמטיים שחיים על הפלאנטה. מייק פאטון הוא לא רק סולן מחונן בעל מנעד קולי מרשים ומשתבח עם השנים - הוא גם חיית במה תאוות כיבושים, שבא לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב - לתת לך מופע בלתי נשכח, עוד מופע בלתי נשכח, לאוסף.

פאטון, פעם שביעית בישראל, מרגיש בתל אביב כמו בבית, וה"עראק!", "לבונטין!" וה"תודה!" שלו לקהל מתקבלים בטבעיות. כמעט באותה טבעיות הגיעו המעריצים האדוקים שלו לראות אותו מופיע, עם אחד מהרכבי-הצד שלו, מרעיש אפילו יותר מב"פיית' נו מור". לא נרשמה התייצבות של כל מעריצי "פיית'", אפילו לא של שליש מהם, אבל מרבית הקהל שהגיע הערב לנוקיה בא קודם כל כדי לראות ולשמוע את פאטון. פאטון מופיע, פאטון שר, פאטון מדבר - פחות חשוב מה ואיך, העיקר לספוג השראה ואנרגיות מהרוקר האדיר הזה, שפעם אחרי פעם מוכיח שהוא תותח בקליבר גבוה.

מייק פאטון, טומהוק, בהיכל נוקיה
אוכל את המיקרופון. מייק פאטון, טומהוק, בהיכל נוקיה | צילום: אורית פניני

מייק פאטון, טומהוק, בהיכל נוקיה
נהג המירוצים של השאון הנורא. מייק פאטון, טומהוק, בהיכל נוקיה | צילום: אורית פניני

לצידם היו, כמובן, האוהדים של "טומהוק" עצמה, אלה שהנויז-מטאל-האבי-ברוטאל של ההרכב הזה, שנקרא על שמו של גרזן קרב אינדיאני מרטש קרקפות, או טיל שיוט קטלני, שמשמיד אנשים מזן מסוים, דוקר אותם ישר בבטן ומעיף להם את הישבן. והיו לא מעט כאלה, שזיהו פתיחות של שירים, ששרו את המילים, שהניפו ידיים באוויר לפי הקצב. נעים לדעת שגם להרכב אלטרנטיבי שכזה, שלא לוקח שבויים ומקפיד להרוג את כולם, יש גרעין קשה של מעריצים דוברי עברית, שנהנים לקבל בראש מסופר-גרופ כה בועטת.

רוב הזמן, המוזיקה שמייצרים יחד הגיטריסט דווין דניסון ("The Jesus Lizard"), המתופף ג'ון סטיינר "Helmet"; "Battles") והבסיסט טרבור דאן ("Mr. Bungle"; "Fantomas") יחד עם פאטון בשירה, סמפלר ומחשב - מזכירה סקס בכלא. זה קצר, זה כואב, זה קשה, מלווה בצרחות ולעיתים גם גורם להקזה וערבוב של נוזלים ממקומות רגישים בגוף. זה לא "רעש לבן" עם דבש שניגר מתוך גופך וים של אהבה שמציף אותך, זה רעש אפל ומפחיד, חלום כהה וסיוטי, שמוריד לך דם מהאוזניים בזמן שמייק פאטון, הוא ולא שרף, מציף אותך מכל עבר.

מייק פאטון, טומהוק, בהיכל נוקיה
סקרימינג Free. פאטון | צילום: אורית פניני
דווין דניסון, טומהוק, בהיכל נוקיה
דווין דניסון, טומהוק, בהיכל נוקיה | צילום: אורית פניני

פאטון עולה בעשר ושתי דקות, לבוש באדום, כהרגלו עם השיער לאחור והזעקות שמפלחות לך את המוח. הוא כבר בן 45 ועדיין אחד ממגישי השירים הכי מסוכנים בעולם הרוק. מהיר ועצבני, חותך ישר לעניין עצמו. הלילה הוא יהיה הרב הראשי של הנויז, שלא יתן לך מנוחה. פאטון זמר נהדר, אבל מעדיף ברוב השירים לשאוג לך לתוך הנשמה ולצרוח לך את החיים, כדי ליצור אפקט של יראה מקפיאת דם.  כמו צייד רעב משחר לטרף - אחרי שלכד אותך בפינה אתה שלו, והוא לאט לאט יחנוק אותך עם הגרון והזרועות שלו, עד שתיכנע. כן, מייק, אתה מעורר חלחלה, כנס בנו חזק הערב.

ואז זה קורה. האלטרנטיב הקטלני של "טומהוק" מתנפל עליך כמו להקת זאבים רעבה. הווליום היסטרי. הצווחות של פאטון מתחרות רק בדיסטורשן מחורר הקירות שיוצא מהחשמלית של דניסון. זה נשמע חי, נא, שותת, אתה מרגיש כמו נתח בשר נוטף תלוי באיטליז, שהקצב חובט בו שוב ושוב. ובאופן מופלא הסאונד המעניין ביותר בוקע דווקא מהמחשב והסמפלר שפאטון מפעיל, פחות מהבס תופים שמעט מפגרים מאחור ומהגיטרה, הדורסנית כמו רכבת, שלא נעצרת גם כשיש עבודות על המסילה.

טרבור דאן, טומהוק, בהיכל נוקיה
טרבור דאן, טומהוק בהיכל נוקיה | צילום: אורית פניני

ג'ון סטיינר, טומהוק, בהיכל נוקיה
ג'ון סטיינר, טומהוק, בהיכל נוקיה | צילום: אורית פניני

"טומהוק" הוא אחד מההרכבים של פאטון בהם הוא מרגיש חופשי להתפרע באמת. הם מנגנים כבד, בצד האפל של הכוח, בלי הרבה מלודיות. בשלושת השירים הראשונים - "Coward", "May Day" ו-"Oddfellows" - השירה של פאטון נשמעת כמו משהו שבין צרחות של אנס סדרתי לטי-רקס שבא לקרוע אותך לגזרים. הקהל מריע, חלקית, אחרי כל שיר. צריך להיות ממש בעניין שלהם, או לשתות כמה בירות, או להכניס חומרים אחרים לגוף - כדי באמת להתחבר לסטייל הזה עד הסוף, ונראה שהעסק עובד, שרבים מתודלקים וזורמים.

בתחילת השיר הרביעי "Pop1" קורה אירוע חריג ופאטון שר נורמלי, אבל עד מהרה הוא חוזר לשאגות על רקע התפוצצות של הנגנים. הבא, "Birdsong", נפתח בנגינה שלו על הסמפלר, שמדמה את ציוצי הציפורים, והרית'ם סקשן מצטרף ומבשר את הדרך לגיהינום. פאטון צורח בכאב, הגיטרה קופצת אחריו לתוך האש, ובשורות הראשונות מניעים ידיים וגוף לפי הקצב. הם מגיעים לשחא, ולקראת סוף השיר עוברים למעין מטאל איטי וכבד, ואי אפשר שלא לאהוב אותם באותו רגע. כמה רגישות יש בהפעלת הכוח שלהם, כמו מתאגרף ענק שהמכות שלו מפילות את היריב למטה, לאט לאט, מכה אחרי מכה, בסלואו-מושן.

מייק פאטון, טומהוק, בהיכל נוקיה
הסאונד הכי מעניין הגיע מהמקלדת שלו. מייק פאטון, טומהוק, בהיכל נוקיה | צילום: אורית פניני

מייק פאטון, טומהוק, בהיכל נוקיה
שעה וקצת, עם טעם של עוד. טומהוק בהיכל נוקייה | צילום: אורית פניני

בסוף השיר פאטון אומר בעברית ״תודה״ ומיד ממשיך ל"Rape This Day", נוסע בהילוך ראשון ותוך שנייה ממריא מ-20 ל-220. נהג המירוצים של השאון הנורא. סקרימינג Free. ההרכב מנסה לעמוד בקצב שלו כשהוא שר מהר יותר, גדול יותר וחזק יותר, מהרבה זמרי מטאל שמתפרנסים מלשיר מהר. כי מייק פאטון הוא תו תקן של איכות. אתה יודע שאיפה שהוא ייגע - תקבל את זה הכי טוב שאפשר. וכשהוא מחליט להיות אולטרא-ווקאליסט שמוציא את הגרון מול הקהל - אתה יודע שאצלו הצרחה תישמע הכי מדויקת, מבעיתה, פוצעת ומרגשת. כי פאטון הוא אמן אמיתי, שיאבד את הגרון שלו לחצי שנה בשביל גיג.

מייק פאטון הוא אייקון של הניינטיז, אלים על הבמה כמו הסרטים של טרנטינו. הופעה היא עבורו מועדון קרב. הוא בשליחות קטלנית. עוצמתי כמו ארמגדון, אימתני כמו פארק היורה. בלתי צפוי כחוש השישי. אתה רואה אותו מופיע וחוטף את אימת הפאנטום. כשהוא מבקש מהקהל להיות בשקט, לפני שמתחיל "Baby, Lets Play", הוא מקבל את שתיקת הכבשים. עוד רגע והוא נוגס בך חי, אוכל לך את הכבד, עם בקבוק קיאנטי.

וכך זה נמשך, משך כשעה, עד הסוף המר. 54 דקות אחרי שעלו "טומהוק" מסיימים את ההופעה הרגילה, וחוזרים להדרן שמורכב משני להיטים ושיר קאנטרי. חיכינו להם שבע דקות מעיקות של מוזיקת מארש דרמטית בהתחלה, ועכשיו הם נוטשים אחרי שעה וחמש דקות, כולל הדרנים. אבל אין מה לקטר ב"ישראליות" אופיינית. זה אורך המופע של "טומהוק". טיפה יותר משעה. כי זה פרק הזמן שבו אתה מספיק לחטוף מהם את ההלם, לקלוט את הקטע ולהתחיל ליהנות, ובסוף אפילו להישאר עם טעם של עוד. מצד שני, כמה אפשר לסבול את הרעש הזה ות הצרחות של פאטון? האמת שעוד שניים-שלושה שירים לא היו מזיקים כאן, אבל נתפשר על זה שהוא יתפשט.

קטעים מהמופע

Capt. Midnight


White Hats


Baby, Lets Play


Flashback


Point & Click


South Paw


Laredo


טומהוק בנוקיה


Stone Letter


Just One More (קאבר לג'ורג' ג'ונס