גילוי נאות 1: לא קראתי אף ספר בטרילוגיית "50 גוונים של". אחת מטריליון הסיבות היא המשחק "עצרי בעמוד רנדומלי ותדקלמי", שהשתלט על המשרד כשנחת הספר השני. התפוצצויות האורגזמה ותיאורי המין שכללו טחינה מוגזמת של השורשים ח.ד.ר, ז.י.נ, ר.ט.ב, ג.מ.ר ועוד, גרמו לי להיזכר בלילות שקראתי את החומרים הכבדים של "זבנג", ונעשיתי שותפה לסוד הכמוס של אחיי הגדולים. ההבדל המהותי היחיד הוא שהרגעים המיניים ב"זבנג" אשכרה עוררו אותי, בזמן ש"50 גוונים" מעורר מינית כמו חיבוק עם סבתא. גילוי נאות 2: לא הלכתי להקרנת עיתונאים, לא זרמתי עם מכרים להצגת בכורה וסביר להניח שגם לא אנסה אותו בטורנט. פסטיבל "50 גוונים" חמוד אבל לא מחרמן, ואם זה ככה – מה הטעם?
כנראה שהוא טמון בעובדה שאי אפשר להתעלם מהאווירה המולטי-אורגזמתית הקדחתנית שמסחררת את העולם המערבי. פתאום כולם מומחי S&M והצלפות, וכל שיחת חולין עם פקיד שומה מתפתחת לסשן של "זה ההוא מ-The Fall!”. משהו קורה כאן, ואין ברירה אלא להניח את כל ההסתייגויות בצד. ואם ככה, מזל שהפסקול של "50 גוונים" הוא כמעט אחלה.
הפתיחה של אנני לנוקס עם הלהיט של סקרימינג ג'יי הוקינס מ-1956, "I Put A Spell On You", היא כמעט מושלמת. השיר הכחול והבלוזי בוצע בגראמי האחרון על ידי לנוקס אחוזת דיבוק, ודווקא בהקלטה היא נבלמה לטובת אסתטיקה (לראייה: סולו גיטרה מבאס). עם חופש פעולה, כמו שראינו בביצוע של הגראמי, לנוקס היתה יכולה להפוך את הקטע הזה לתורה של תאווי הבשר, אבל גם הביצוע המוקלט עובד לא רע. “הוויקנד זה הגילטי פלז'ר שלי", הוא משפט שנפלט לעורכים מוזיקליים כמעט בכל פעם שהם מאבדים שליטה. הסינגל הראשון של הסרט, "Earned It", הוא תירוץ טוב, כשברור מאוד שבלתי אפשרי לעמוד בקול האר אנד בי האולטרה-סקסי של אבל טוספייה. "Meet Me in the Middle" של ג'סי וור הוא מטרה קלה למבקרים, שטענו שהוא ג'אזי עד מנומנם, ואמנם הוא לא סקסי באופן מובהק אבל קל להתמכר אליו.
"Love Me Like You Do" הוא פדיחת אוטו-טיון כואבת שהולמת יותר סקס בשירותים של הקופיקס בר, והטראק ה-6 הוא גלגל ההצלה של ביונסה עם הרמיקס ל"Haunted". אחר כך מגיעה סיה, שלקחה את כל ההבטחות הגלומות בה, עודף הכישרון, אבק הכוכבים וההייפ, והותירה פסקול עם טעם מריר של החמצה ("Salted Wound"), אך אז מגיע הטרובדור פרנק סינטרה, שר "למרות שאני יודע שזה בגדר טאבו מוחלט, הלב שלי אומר כן" ומזכיר שבסך הכל מדובר בנושא עתיק, ואין צורך לצעוק חזק מדי. החזרה של ביונסה והוויקנד עם הרמיקס ל "Crazy in Love" ו"Where You Belong" היא הוכחה למשקל הכבד שלהם בפרויקט, כמו גם הריקנות שלו בהיעדרם.
לקראת סיום, סקיילר גריי תורמת למרבה ייסורנו את "I Know You", שוודאי מתנגן בסצנת פרידה ולא בזמן כבילה (נכון?), ודני אלפמן, מלחין יהודי אמריקאי שגם אחראי לנעימת הפתיחה של משפחת סימפסון, מסיים את הפסקול עם שני קטעים אינסטרומנטליים שמטביעים את שורשי ה- ח.ד.ר, ז.י.נ, ר.ט.ב, ג.מ.ר בפאתוס הראוי להם, והופכים אותם לקצת פחות תלושים. 15 טראקים מאחורינו והפסקול נגמר בלי שיבערו התחתונים, אבל כן, יכול להיות שעם ההוא מ”The Fall” זה לגמרי עובד.