לא קל לכתוב ביקורת על אלבום חדש של בוב דילן. בעבר הייתי משתמשת בכל סופרלטיב שבאמתחתי בשביל לנסות לתאר את מעשה ידיו. הבעיה היא שאי אפשר לבקר את המוזיקה שלו באשר היא מבלי לקשר אותה לאגדה עצמה ולאבני הדרך ברוקנ'רול. למרות שהיום, כשסופרלטיבים נזרקים לכל עבר ללא תקנה או בקרה עצמית כלשהי, גם אם הייתי מגדירה את האלבום כיצירת מופת, זה יכול היה להתפרש גם כסתם אסופת שירים.
אלבום האולפן ה-33 של דילן, "Together Through Life" הוא אלבום טוב, אבל ייתכן שהתוכן שלו לא היה מושך את תשומת ליבי אילולא השם הגדול היה מתנוסס מעליו. זה אומנם מסתמן כאלבום שבו דילן, שמלאו לו 68 לפני מספר ימים, לא איבד את גדולתו ככותב. אבל מתוך עשרה שירים, אין שיר שאפשר לומר שמתעלה על אחרים.
הקלטות האלבום, שיצא בהתראה קצרה ומפתיעה, החלו כאשר דילן הקליט שיר לסרטו של הבמאי הצרפתי, אוליבייה דאהן, "My Own Love Song" וסיים עם אלבום שלם, גדוש בבלוז ובאקורדיון של דיוויד הידאלגו, כשמבחינת צליל מדובר בהיי לייט של האלבום. נשמע שדילן עורך מחווה לשירים של עצמו ועוצר בדיוק באמצע הדרך, באלבום שהוא לא אסון, אבל גם לא יצירה מטלטלת.
אולי האשמה מונחת דווקא על ערימת הציפיות ממנו
כל השירים, מלבד "This Dream Is You", נכתבו בשיתוף רוברט האנטר, מי שמוכר מעבדותו ככותב המיתולוגי של "גרייטפול דד". "Life is Hard" נשמע כאילו אדם גרום שפניו הזקנות מתפוררות, כתב אותו בשארית כוחותיו ואיבד תקווה להמשך. "I Feel A Change Coming", הוא הטקסט היפה ביותר באלבום, ואולי היפה ביותר שדילן כתב בשנים האחרונות. אבל מרבית השירים, הינו הך.
הדחף הגדול ביותר בלכתוב ביקורת על דילן הוא לנסות להפוך את היצירה שלו בכל צורה עד שהיא תשמע מופתית. "Together Through Life" חף מביקורת תרבותית כלשהי ונשמע כממשיך הדרך המאכזב של "Modern Times" שיצא ב-2006. אין שיר שמצית את הניצוץ הדילני עם הגיבוי הציני, האותנטי, שכל צירוף מילים מצדו גורם לאמונה חדשה ולמיליוני מעריצים להישבע בשמו של דילן.
אבל אולי האשמה מונחת דווקא על ערימת הציפיות שיש בכל פעם שיוצא אלבום של דילן. הוא נושק לגיל 70, ואולי זו העייפות שמדברת מגרונו. כמה הוא יכול לבקר את תרבות הצריכה, ולהמשיך לככב כאנטי-ממסדי בזמן שהשירים שלו מושמעים ברקע של איזו חנות מזון או מתנוססים מאחורי חזיות בוויקטוריה סיקרטס. שלא לדבר עם הרומן שלו עם קאדילק. על הממשל בוודאי שכבר אין לו מה לומר במיוחד, אחרי שבוש נזרק מהכסא ואובמה הספיק להתוודות באוזני כולם שהוא שומע את שיריו של מיסטר צימרמן.
הוא יכול לנוח על זרי הדפנה, ליהנות מהתמלוגים
יש הרבה אלמנטים שחסרים באלבום, התחושות האלה שדילן נהג לנעוץ בך עם כל אחד משיריו. צריך כנראה להשלים עם זה שגם אגדה יכולה להתעייף, שלדילן כנראה מתחשק לכתוב ולשיר מבלי להתחייב לשום אג'נדה. וזה בסדר, שכן הוא יכול להרשות לעצמו מה שהוא רוצה אחרי יותר מ-45 שנות קריירה וכתיבה קולחת (עם כמה הפסקות לא רצוניות באמצע).
הוא יכול לנוח על זרי הדפנה, ליהנות מתמלוגים ומתרבות הצריכה, לחיות את החיים הבורגניים, ההדוניסטים בפומבי מבלי להתנצל בפני אף אחד. הוא באמת נתן לנו כל כך הרבה שירים אלמותיים, שצריך להודות לו. אז בנימה זו אני אחזור ל"דם על המסילה".
לסיום, שווה צפייה:"Beyond Here Lies Nothing" מתוך האלבום מככב בטריילר מדהים של הסדרה "True Blood".