ברוכים הבאים להרפתקאות ג'סטין ביבר בעולם הפופ, אתם מוזמנים לקבוע תור לקבלת זריקת אינסולין מיד בתום אלבומו החדש. מדובר במכונת הכסף החדשה ביקום שמקדש את הנעורים וזורק ילדים בני 16 למרכז הבמה בקרקס. ההשוואה לקרקס אינה מקרית אלא נובעת מהעובדה הבסיסית שבדומה לקרקס, ג'סטין ביבר פונה לילדודס שבינינו, ולאלה הצעירים מאוד בנפשם. אבל נתחיל מהתחלה.
ג'סטין ביבר, אשר חגג 16 אביבים (!!) בחודש שעבר, הוא ילדון קנדי שהופעותיו מבית הספר ובסלון ביתו הגיעו דרך היוטיוב אל סקוטר בראון, לימים מנהלו האישי, שגילה את הפוטנציאל המסחרי בו. בראון הטיס את ביבר הקטן לפגישה עם הראפר אשר, שמיד החתים אותו על חוזה להוצאת תקליטים. ממש החלום האמריקאי בגלגולו החדש.
מאז, ביבר רק עולה וזורח בשמי הפופ האמריקאי והעולמי. אלבומו הראשון, "My world", כלל תשעה שירים, וממשיך לזכות להצלחה מסחרית עצומה ושוהה בעשירייה הראשונה במצעד האלבומים של הבילבורד. לאחרונה יצא חלקו השני של האלבום " My world 2.0", שמרחיב את הראשון ב-10 שירים נוספים. שבוע אחד בלבד אחרי שיצא, כבש האלבום השני את המקום הראשון במצעד המכירות והעניק לביבר את התואר המכובד (או המדאיג, תלוי את מי שואלים) – "זמר הצעיר ביותר בהיסטוריה של מצעד הבילבורד שהצליח להכניס שני אלבומים בו זמנית לחמישיה הפותחת". אין ספק שמדובר בהצלחה מסחרית מטורפת שמצליחה לשחזר את ההצלחה שנרשמה ב-98' עם הופעתה של אחת בשם בריטני ספירס.
חזרה לימי "הנסון" וארון קארטר
בדומה לספירס בימיה הראשונים, גם ביבר משדר לעולם תמימות, ילדותיות וקיטשיות, עם חיוך מתוק ולחיים שהדודות יהנו לצבוט. אך גם ספירס, שמותגה בתחילת דרכה כנערה חמודה ותמימה, הבת של השכנים ממול, שרה בסינגל הראשון "Hit me baby one more time", מה שאפשר לה לזגזג בין תדמיות. בניגוד אליה ג'סטין ביבר לא מחדש בפופ ובקלות רבה מידי חוצה את גבול הטעם הטוב במתיקות יתר.
לא מחדש? במקרה של ביבר זה אנדרסטייטמנט. "הסוכרייה" מזכיר בצורה מפחידה את ארון קרטר, אחיו של ניק קרטר מהבקסטריט בויז, שפרץ אי שם בשנות ה-90' ואת להקת "הנסון" החד פעמית (וטוב שכך). ממש כמו "הנסון" וקרטר, מנצל ביבר את קולו הגבוה, שכנראה עדיין לא התחלף. יחד עם טקסטים מתוקים וחמודים הוא מצליח לגרום לכל בנות אמריקה, שרדפו עד עכשיו אחרי מיילי סיירוס, להתחיל לרדוף אחרי אליל-נעורים אחר. מצד שני, כולנו זוכרים איך סיימו "הנסון" ואהרון קרטר את הקריירה - הם הניבו הצלחה לא מבוטלת למפיקים, אך עד מהרה נעלמו וחזרו לאלמוניות.
ביבר טוב או רע לפופ?
אז ביבר טוב או רע לפופ? מצד אחד, לאוהבי הפופ קל מאוד להישאב לשירים שלו. ההפקה המוזיקלית מתוקתקת, העיבודים מצויינים, ושמות כמו אשר ולודקריס שעומדים מאחוריו, כמעט מכריחים את המאזין ליהנות. כי ביבר והצוות שמסביבו לא רק עושים פופ טוב, אלא מחזירים אותו לשנות ה-90' העליזות והקופצניות, אותו עשור שאיפשר ללהקות הבנים לשגשג. מדובר בפופ נקי, טהור, שכל ייעודו הוא לעשות לכם נעים בנשמת הפלסטיק שלכם ואפילו לרצות לקום לרקוד.
מצד שני, גם החובבים הכבדים של הקיטש, המתיקות והעולמות הורודים והתמימים יודו שג'סטין ביבר פשוט חמוד מדי, עם שיער מושלם, חיוך של פרסומת למשחת שיניים וצעדי ריקוד מרשימים, ששר על אהבה ראשונה ורודף אחרי ילדות שבגיל הזה גבוהות ממנו בראש. הוא צועד בזהירות על הקו הדק שמפריד בין מתוק להחריד לבין בחילה.
שקודם יסיים את המבחן בחשבון
אם נחזור לאלבום החדש, ביבר שר בו כמה שירי פופ קצביים טובים, אך לא בלתי נשכחים, כאשר קולו של אשר מהדהד כמעט לכל האורך. הסינגל הראשון "Baby" עם לודקריס, "Somebody To Love" והשיר "Eenie Meenie" הם שלושת הקטעים הטובים בדיסק, שמסבירים איך הפך אותו ילד בן 16 לסנסציית הפופ החדשה בקרב הילדים באמריקה.
עם הצלחה מסחרית קשה להתווכח, אך לא הייתי ממהר להכתיר את ג'סטין ביבר בשום כתר, במיוחד לא לפני שהוא מסיים את הבחינה בחשבון.