אחת הבעיות של האירוויזיון, בין השאר, היא שקצת כמו ישראל הבטלנית התחרות האירופאית מתקשה ליישר קו (עם מצעדי פופ בינלאומיים, עם סטנדרטים שהוצבו להפקות מוזיקליות ועם זליגה והתערבבות של ז'אנרים). במשך שנים ארוכות ומתישות מדי, האירוויזיון אמנם שיגר המנונים עם משקל עודף (ומבטאים מטופשים), אבל לא סיפק ערך מוסף מלבד זה הנוסטלגי והמשווע לטאלנטים/ טיפוסים אקסצנטריים (נניח, קונצ'יטה וורסט). למרות החגיגיות, על אחוז גבוה מדי של מדינות אירופאיות (ונספחות) קשה שלא ללגלג תוך כדי בליסת צ'יפס - בגלל הליצנות, בגלל מופעי האימה ולפעמים בגלל שנגזר עליהן דין הבינוניות. וכן, גם ישראל הרבתה לפדח. אבל משהו קרה הערב - וגמר "הכוכב הבא" רמז שיש לנו סיכוי.  

הגדג', האדג' וכל השאר

בלי שנשאף גבוה בשבילו, נדב גדג' הפך מילדון שבא לשגע את השידור החי עם עודף מטריד של אנרגיות, לאשף סול-ים תיכוני ומאוד מתוחכם. בדילוג האלגנטי שעשה, הוא הצליח לפסוח על חבריו לנבחרת, שלפחות על פי הביצועים הראשונים בתכנית התעלו עליו. הגמר שנערך הלילה הוא תצוגת תכלית מרוכזת של התהליך המרשים שגדג' עבר בחודשיים זריזים ואינטנסיביים של עבודה. כבר בביצוע הראשוני של הארבעה ל"אורות" של אברהם טל, אפשר היה להבין מהו סדר הכוחות - את זעקות הרגאיי של איקי, נדב עיטר עם אר אנד בי חם ועדין. בשלב הזה, כשאביה ושרי נשארות מאחור, כבר ניכר שלא מדובר בגמר נשי. איקי וחבריו מיומנים, מנוסים ומהודקים, בזמן שנדב כישרוני, שובה לב ועמוס גרוב. מי יטפס גבוה יותר? הכל נתון לביצועי הערב, שכללו את "להיות אדם" שביצעו הראסטות, ואת "Crazy In Love" שביצע גדג'. 

מבין שני הקטעים, הביונסה של נדב היה וירטואוזי, חמוד ומעודכן כל כך, עד שלכל השאר לא נותר צ'אנס. הקצב שזורם בנשמה הכמעט שחורה של בן ה-16 הוא כל כך נדיר, שגם בנפילות והברייקים המוגזמים של העיבוד, זה עבד. הוא מכסה על הבעיות הווקליות בשואו וגרוב, הוא מזיע מהשתדלות בצורה חיננית, והגרון שלו באמת גדול מספיק בשביל שהוא יצליח לאלתר בגבוהים, ולהשתולל בנמוכים. כל זה ועוד, באחד השירים הקשוחים של מלכת ארה"ב. הילד, חברים, מוכשר. איקי וחבריו, לעומת זאת, אמנם משמחים באווירת הראסטפארי, אבל לא נותנים ביצוע שובר פריים-טיים ל"להיות אדם" של אביהו מדינה.

שרי שרה שיר שמח

"Fix You" של קולדפליי, בניגוד לדעת השופטים, היה אסוני לשרי נחמיאס. גם אם לשחרר מהעובדה שמדובר בשיר טחון שאין טיפת סבלנות לשמוע, שרי חוזרת על בחירות מוזיקליות שלא הולמות אותה (וזאת מתמודדת שראויה לכל זמן מסך). ברשימת ה"חבל שלא": 1. חבל שלא נעשתה עבודה על הדיקציה הבעייתית 2. חבל שלא קוצצו האנחות המוגזמות. שבוע אחד עם ליקה לי, Rhye, ג'סי וור, חיים ואפילו לורד, אולי יצליח לחסל את כל מה שבלם את נחמיאס מלתת אגרוף לפרצוף במהלך העונה. יש שם מטען כבד של רצינות ויכולת, רק צריך עוד קצת עזרה. ב"Feeling good" של נינה סימון זה כבר הרגיש אחרת, אבל השעון זז מהר ונעשה מאוחר מדי (מוקי, באמת? זה לא שיר מוכר? כדאי לרענן את הנגן עם הביצועים של מיוז, פוסיקט דולז, ג'ורג' מייקל, אילז והשאר).

איקי והראסטות ביאסו עם  "Imagine" של לנון, עברי לידר לא עשה טוב לאביה (אבל עדיין זוכרים לה שיר מקורי שיכול להגיע לרדיו) ו"All Of me" של ג'ון לג'נד, שבוצע על ידי נדב, היה חתימה על מה שהיה ברור לכולם לפני חמש תכניות. לא נותר אלא לאחל לאירוויזיון בהצלחה, כי אצלנו כמעט הכל בסדר. 

הערת שוליים: רותם סלע היא החומר הטוב שהזדקקנו לו. עכשיו מתפללים שתקים להקת פאנק ותזמין אותנו להופעה.