לזכותו של לו ריד, ייאמר שהוא לא יצא לידי חובה. למרות שהוצאה מחודשת, ועוד בהופעה, של אלבום מופת כמו "ברלין" היא אקט מרגש וחגיגי דיו, ריד לא נתן לעצמו להתבשם בחגיגיות נוסטלגית. נאמן לאמנות שלו ולמסר של אותו אלבום קודר מ-1973, העלה ריד מופע שמיטיב לשדר את אותה אווירה מרירה, אפרורית וריאליסטית שאפיינה את האלבום המפתיע ההוא.
תזכורת קצרה: שנה לאחר "Transformer", אלבומו המבריק והקליט, שכה הצליח מוסיקלית ומסחרית עם הלהיט "perfect day", ביצע ריד מה שחלק מגדירים כפניית פרסה ואחרים מכתירים, בעיקר בדיעבד, כהברקה. למרות הציפיות לאלבום המשך ברוח הגלאם הממזרי והשנון פנה ריד לדרך אחרת. "ברלין" היה ההיפך המוחלט - אלבום קשה על חיים קשים. ריד עבר מניו יורק של "Transformer" לברלין ספוגת האלימות, הסמים, והאהבה, המתקיימת לצד השנאה והמוות, עיר ואלבום בהם שולטים הבלבול, השנאה העצמית ואמיתות החיים האכזריות. היומיום לא מוקדש לטיול בגן החיות, אלא לניסיונות להתמודד עם הקושי שסביבנו. לאור כל זאת ניתן להבין מדוע נתקל האלבום המורכב והמדכא הזה בביקורות צוננות ונחל כישלון מסחרי שגרם לכך שכלל לא בוצע בהופעה.
33 שנים מאוחר יותר, בדצמבר 2006, החליט ריד שהעולם בשל. יחד עם מפיק האלבום המקורי בוב אזרין ("החומה" של פינק פלויד, Kiss, Jane's Addiction ועוד) חברו השניים לבמאי-אמן הצרפתי היצירתי ג'וליאן שנאבל ("הפרפר ופעמון הצלילה") והעלו את האלבום, שבינתיים קיבל מעמד של יצירת מופת, על הבמה בברוקלין.
כאמור, ריד לא הסתפק בעצם האקט של ביצוע חי של האלבום על הבמה. העיבודים, המימד החזותי שעוטף את הבמה ואפילו השפה הקולנועית של הDVD נרתמים כולם ככלי אומנותי, הנועד ליצור חוויה בעלת משמעות ולשרת את הטקסטים המפוכחים והמרירים. הבמה טובלת לאורך כל המופע באור ירקרק קודר, כשברקע מלווים את השירים ספק-סרטונים-ספק-ויז'ואלז חסרי עלילה, שביימה לולה שנאבל, בתו של ג'וליאן.
גישת הצילום בDVD מעניינת במיוחד: במקום תיעוד סטנדרטי של מופע רוק שמעביר להעביר חוויה מנקודת מבטו של הקהל, בחר שנאבל להתמקד בהבעות ובתקשורת של הנוכחים על הבמה. כך אנו מקבלים שוטים רבים של מחוות בין ריד לנגניו וחוזר חלילה, כמו גם התמקדות בפניהם על חשבון הידיים הפורטות על הגיטרה.
ריד עצמו נראה שקוע כולו באמירה האומנותית של האלבום, מתמסר לאווירה. בדרכו הייחודית הוא שר-מדקלם את הטקסטים החכמים והישירים שמסתכלים למציאות בעיניים. כהרגלו הוא נשמע תמיד כמי שכמעט מפספס את המלודיה, וכהרגלו זה תמיד יוצא מדויק באופן הייחודי שלו. הוא חולש באדישות ובתנועות ידיים עדינות על קאדר נרחב של נגנים, הכולל את סטיב האנטר המצוין על הגיטרה המובילה, את אנטוני ("אנטוני והג'ונסונס") על קולות הליווי וכן שורה שלמה של כלי מיתר, כלי נשיפה ואף מקהלת ילדות. כל אלה מגיחים בתורם כדי לעבות את עיבודי הגיטרה-בס-תופים הבסיסיים של האלבום המקורי ומוסיפים לחוויה מבלי ליצור תחושה של עומס על הבמה או על האוזן. מוצלחים במיוחד בעיניי הם הביצועים ל"Men of good fortune" ו-"Caroline says II".
בסופו של דבר, החוויה היא שלמה ומספקת. מי שמצפה להצפות אדרנלין המאפיינות כל כך צפייה בהופעה חיה לא יקבל אותן, פשוט כי זה לא אלבום מהסוג הזה. השיאים של "ברלין" הם בתיאור רגעיי השפל בחיים של חסרי-המזל והיכולת. אין כאן קתרזיס או הפי-אנד ולכן גם המופע אינו כזה, למרות שריד "זורק" בסוף את " "Sweet Janeשאינו מופיע באלבום, כדי להמתיק מעט את הגלולה. זוהי בהחלט דרך מכובדת וראויה להנציח אלבום כבד, מלנכולי וראוי.
לו ריד - "ברלין" DVD, "אן.אמ.סי-יונייטד"