לו אני רמי קליינשטיין אני בודק הבוקר עם מנהלי האישיים האם אפשר להיפטר, ומהר, מסיבוב ההופעות האקוסטי עם סינרגיה, שהושק אמש ברדינג 3 בנמל תל-אביב. להיפטר, כי בשביל ארבעה וחצי שירים לא שווה לו לקלקל את הרפיוטיישן שלו עם חבורת הנגנים הזו, שמנסה להיות יותר רמי מקליינשטיין, וגורמת לו להישמע גוליבר בארץ הגמדים. להיפטר, כי גם כשהוא מעלה מופע פסנתר אינטימי יש בו יותר רוקנ'רול ממה שיהיה אי פעם בלהקת הבנים הזו, שבלי קיר הדיסטורשן מתגלה במערומיה.

להיפטר, כי בשביל להתחבר מחדש לקהל צעיר כבר עדיף לקבל פינה בערוץ הילדים ולא לעבור את מסכת ההשפלות שהוא עבר אתמול על הבמה. מסכת השפלות שהתחילה כשעלה לבמה נרגש וחסר ביטחון ותכף הגיעה מבוכה שנגרמה לו, כשטעה בשם של הגיטריסט וזכה ללעג משאר חברי הלהקה. המשיכה בכך שבאמצע "קרוב אל ליבך", אולי הלהיט הכי גדול שלו שבוצע אמש, בחר הסולן של סינרגיה להציג את הבסיסט, כאילו מדובר בשיר של אבא שלו. מסכת השפלות שהסתיימה בכך שבסוף המופע העלו אותו לשיר פזמון אחרון של "תראי זה אני", אחרי שאדון הופמן סיים להקריא רשימת תודות ארוכה כאורך שיערו.

בסינרגיה עם רמי: הכל, חוץ ממופע רוקנ'רול

אין תמונה
רמי קליינשטיין וסינרגיה בחזרות למופע

לו אני רמי קליינשטיין אני מרים היום טלפון לסינרגיה ואומר להם: הלו, קניתם אותי בזול, אבל זה לא אומר שאתם יכולים להתעלל בי ככה כאילו אני צריך להיות אסיר תודה על זה שאתם מארחים אותי. כי בינינו, זה שהייתם להקת השנה לפני שנה או שנתיים לא אומר כלום. הדיסק השלישי שלכם נכשל טוטאלית, ולי יש אלבום חדש ומצוין ביד שאני צריך לקדם. אז מי פה צריך את מי יותר?

המופע האקוסטי "בסינרגיה עם רמי" הוא הכל, חוץ ממופע רוקנ'רול, והמיקום שבו בחרו להשיק אותו - הרדינג 3, שנראה כמו קומבינה מוצלחת בין הזאפה לבארבי, עם סאונד איכותי ותאורה יפה, רק חיזק את האבחנה הזו. מדובר במופע נחמד בן שעה וחצי, שמיועד לכל המשפחה ולועדי עובדים. כמו מייקל לואיס, בכבודו ובשריריו, שעמד מאחורי וידע את כל המילים של סינרגיה בעל פה, הבן והבת יזייפו יחד את "שוב מרגיש אשם", ואילו האבא והאמא יחכו בכיליון אוזניים לשיר בקולי קולות "קר, קר שם בחוץ". 

הפתעת הערב: רון הופמן על הפסנתר החשמלי

כבר בהתחלה סינרגיה מספרים לקהל שעבדו המון על המופע הזה. במופעים אקוסטיים של להקות רוק, בהם הדיסטורשן מאופסן בארון, מתגלים כל הסודות. מי יודע לנגן ומי סתם חרטטן, מי יודע לשיר ומי הוא, מה לעשות, זייפן. פרט לרון הופמן על הפסנתר החשמלי, שכנגן היווה את ההפתעה המוצלחת של הערב, אף אחד מחברי סינרגיה לא בלט עם הכלי שלו. בטח לא הגיטריסט בנואה נחייסי, שה"סולואים" שלו נשמעים כמו קשקוש, שיצחק קלפטר לא היה קם בשבילם מהמיטה, אפילו לא בארבע אחר הצהריים. רועי גפן - והמופע אמש הוכיח זאת - הוא גם לא גיטריסט או זמר מבריקים. מה לעשות, זו המציאות.

מרבית השירים של סינרגיה, וזה כבר סוד גלוי, מאוד דומים אחד לשני. המלודיות שלהם נחמדות. לא יותר. מתאימות הרבה יותר ללהקות בנים מלוקקות מאשר להרכב רוק. בהופעה הזו הם נשמעו רוב הזמן כמו גרסה מעודכנת לימי "ביום של הפצצה" של קליינשטיין, אי שם לפני 23 שנה. זה היה יכול לעבוד יופי בקאבר שיעשו לשיר שלו בפרויקט כמו "עבודה עברית" (נגיד את "את שרה ברדיו"), אבל לשמוע כמעט מופע שלם שנשמע כמו חיקוי, זה כבר יותר מדי.