אין תמונה
ברנדון פלאוורס, עטיפת האלבום

לפני חודש הופיע אחד מאלבומי הרוק הבולטים השנה, "הפרברים" של ארקייד פייר, והנה מגיח אלבום שהוא כמעט אחיו התאום. הם יונקים משורשים דומים, נושאי השירים חופפים בחלקם, ומרבית מעלותיהם משותפות. אך אין להתבלבל: זוהי עבודת סולו ראשונה לברנדן פלאוארז, מנהיג ה"קילרז", והיא אסופת השירים הכי טובה שכתב. היא מציבה אותו לצד ארקייד פייר וקינגז אוף ליאון (שיוציאו את אלבומם החמישי בעוד חודש), בחזית הרוק הפופולרי העכשווי בצפון אמריקה.

למרות שפלאוארז רחוק מלהשביע את טעמי הפרטי, קשה שלא להתפעל מהרף הגבוה שמציבות עבודותיו. בשיר הפותח, "ברוכים הבאים ללאס וגאס המופלאה" פלאוארז (29) פונה לעירו כך: "תני לנו את החולמים שלך, את שבורי הלבבות והחוטאים". מעין מראה עקומה, יבשתית ודרומית-מערבית, לכיתוב על פסל החירות, המקבל את פני הבאים לניו יורק מן האוקיינוס האטלנטי.

נוצרי מאמין, השקפת עולם שמרנית

זהו אלבום אוטוביוגרפי-לכאורה, של מי שגדל כצעיר מבין שישה אחים בעיר קטנה ליד לאס וגאס, חזר אליה בנעוריו, והתפרנס מעבודת בל-בוי לפני שהקריירה המוזיקלית שלו תפסה תאוצה.

פלאוארז, כמו הוריו, הוא נוצרי מאמין, בגילו הצעיר הוא כבר נשוי 5 שנים ויש לו שני בנים. אבל הוא רחוק מלעשות "רוק נוצרי". למרות שלא פעם חשף השקפת עולם שמרנית, למשל כשביקר את גרין דיי על שביצעו מחוץ לארה"ב את שירם "אמריקן אידיוט" *(שנכתב על הנשיא לשעבר ג'ורג' בוש).

Brandon Flowers - Hard Enough; Jilted Lovers & Broken Hearts

האמונה הדתית של פלאוארס משפיעה על יצירתו בשתי דרכים חיוביות: הוא מתנסה בכתיבת מילים אפית, כמו-תנ"כית, מלאה בעלילות מפותלות, והוא מסוגל להלחין וליצור הרמוניות בהשפעה כנסייתית, שמעצימה את הדרמה בשירים.

תמלילי ספרינגסטין מה-70', פופ בומבסטי מה-80'

ברנדון פלאוורז סולן הקילרז
מושפע מהרקע הדתי. ברנדון פלאוורס | צילום: Karl Walter, GettyImages IL

"על הרצפה", למשל, הוא שילוב לא שגרתי כיום בין גוספל לרוק. האפוסים המילוליים והדרמות בלחנים שלו חבים השראה גם למקורות חילוניים, והאלבום מצייר מפת דרכים מפורטת לשלל ההשפעות על פלאוארז. בחלק מהלחנים וברבים מהתמלילים פלאוארז מנצל טכניקות כתיבה ששימשו את ברוס ספרינגסטין המוקדם, בשנות ה-'70 וה-80'. מה שספרינגסטין עשה תוך שימוש בדמויות ובמראות ממחוז הולדתו בניו ג'רזי, פלאוארז מעתיק אל רחובות ומלונות וטיפוסי עיר ההימורים שלו.

"האם זה משהו שאמרתי", לדוגמה, נשמע כשיר בו רוברט סמית' מהקיור מבצע את ספרינגסטין. פלאוארז, שמתפקד בקילרז ככותב וכסולן וקלידן, הצהיר בעבר על אהבתו לפופ האלקטרוני משנות ה-80' של הפט שופ בויז, ניו אורדר, הקארס, ודפש מוד. "פלמינגו" כולו תמלילי ספרינגסטין משנות ה-70' ופופ בומבסטי מה-80'. "ג'קסונוויל" הוא בכלל העתקה מפיטר גבריאל מאותן שנים, באותן גישות באס-תופים כה מזוהות.

המנון לאיצטדיון

אבל העוצמה של פלאוארז מגיעה לא ממקורות ההשפעה, אלא מכישרונו לכתוב להיטי פופ קטלניים עם פזמונים שנחקקים במוח מהאזנה ראשונה. והוא גם חמוש באי הרתיעה - זו שכה אופיינית לאמנים בני דורו, שחייבים בעיקר להיתפס כ'קוליים' - מלחשוב לא בגדול כי אם בענק, ולכתוב מראש המנונים לאצטדיונים.

גם בכך, בנוסף לנושאי השירים, הוא דומה לארקייד פייר הקנדיים. כמותם, להקתו כבר חיממה הופעות של יו 2, ופלאוארז עשה כאן צעד נוסף לקראת מימוש חזונו, בתבניות הענקים שבאו לפניו. צעד שהיה עלול גם להכשיל את האלבום. הוא משתמש בשלושה מפיקי-על במקביל.

שלושה מפיקי-על יצרו את האלבום הכי גדול של שנות ה-80' במאה החדשה

ריבוי מפיקים מוביל לרוב לטשטוש ולאיבוד מיקוד, אבל ב"פלמינגו", באורח נדיר, השלם שווה לסכום מפיקיו. דניאל לאנווה עבד בעבר עם יו 2, עם בוב דילן וגם עם פיטר גבריאל. ברנדן אוברייאן הפיק, בין השאר, את רייג' אגיינסט דה משין, פרל ג'אם וברוס ספרינגסטין. ואילו סטוארט פרייס, הידוע גם כ"לה ריתמז דיגיטל" וגם כ"זוט וומן", הפיק אלבומים מאוחרים למדונה. כך שפלאוארז שכר אנשים שהינדסו בעבר להיטים בטוחים לגדולים מכולם, ויחד עשו כאן את האלבום הכי גדול של שנות ה-80' במאה החדשה.

"מגדלנה" הוא הכלאה בין הקארז ליו 2, ו"משחקים באש" הוא קלישאה על בלדת רוק בה "א-הא" הנורבגים מזדווגים עם הרביעייה האירית של בונו ושות'. חלק מהמבקרים מיהרו להיכנס בפלאוארז. ב"ניו מיוזיקל אקספרס" למשל, נטען שהאלבום "נשמע כרעיון שמוצלח יותר על הנייר, אבל בפועל מכיל המון רעיונות גדולים, חצופים ומטופשים". ב"ספין" סבורים, שהאלבום סובל מגודש של מלודרמה. הם צודקים. ואני לגמרי מסכים עם ההערות שלהם על התמלילים, שחלקם מגוחכים וחלקם מופרכים.

פלאוארז חולם, פלאוארז גועש

פלאוארז ללא ספק רחוק שנות-אור מהיכולות הספרותיות של ספרינגסטין או מהרגשנות הכובשת של בונו. אבל בדיוק במקום בו המבקרים מכסחים את פלאוארז על היומרנות, הנפח שגולש לנפיחות והפאתוס, אני מזהה ומעריך לחיוב את ההבדל בינו ובין ארקייד פייר לבין 94% מהרכבי הרוק העכשוויים. פלאוארז חולם, פלאוארז גועש, ולמרות שהוא, בדיוק כמו כולם: ממחזר את אמנות הפופ של עשורים קודמים, הוא לפחות מנסה לייצר חוויות רגשיות מרטיטות במקום להסתפק באיזו פוזה קולית של תת-תרבות כזו או אחרת, מנוונת ומאוהבת בעצמה.

שיריו משתוקקים לגעת, לטלטל, לסחוף, ולהפוך בו זמנית לגדולים מהחיים וגם למשמעותיים בחיים שלך. זו משימה קשה ביותר. גם כתפי ענקים כמו ספרינגסטין ויו 2 שחו לפעמים, כששאפתנותם לא ליבתה שירים גדולים מספיק, שנותרו חלולים. פלאוארז לפחות מעז, ואי אפשר לערער על הכישרון המלודי העצום שלו.

הלהיט הכי גדול של הקילרז בישראל נקרא "אנושי", והיתה בו השורה האלמותית והבלתי מפוענחת are we human or are we dancers - החולשה של פלמינגו טמונה בעיקר בתמלילים היותר מדי מפוענחים ושקופים שלו, אבל הנשמה בו כה אנושית עד שהיא מדבקת.