תמונה של שדה פסטורלי עוטפת את האלבום החדש של גבע אלון "Get Closer". תמונה מזמינה של שדה צהבהב, אך מוריק שמשרה אווירת רוגע, נחת ורצון לנמנם מעט בשמש הקופחת של סוף הקיץ-תחילת הסתיו. בחירה מושלמת של עטיפה לאלבום שמשרה בדיוק את אותה תחושה.
גבע אלון החל את קריירת הסולו שלו בסצנת האינדי הישראלית והתבלט בצלילי פולק, בלוז וקאנטרי שנשמעו אז מעט זרים לאוזן הישראלית הממוצעת. חדשני ומעורר סקרנות הן בקרב מעריצים והן בקרב מבקרים, הוא שחרר ב-2006 את אלבומו הראשון "Days of Hunger". מאז הספיק להוציא אלבום נוסף, "The Wall of Sound" (שכלל את הגרסה ל"Modern Love" של דיוויד בואי), בעקבותיו הוא יצא למסע הופעות מוצלח בישראל ובארה"ב, כולל הופעת חימום לפול וולר האגדי.
ועכשיו, כעבור שנתיים, חוזר אלון באלבום חדש, "Get Closer", באלבומשכבר הוכיח את הפוטנציאל שלו עם הסינגל המוצלח "The Wind Whispers". להקת הרוק-גראנג' "Tree" מלווה אותו ומושכות ההפקה המוזיקלית מופקדות בידיו של תום מונוהן. בגדול, האלבום נשמע טוב, הטקסטים בו מרגשים ("The Folks Back Home"), מעוררים הזדהות ("Come Race Me") ובאופן כללי מגרים את האוזן מספיק כדי לפתוח את חוברת המילים ולנסות להבין את מה שמעבר לצלילים.
באלבום שלישי ניתן היה לצפות ליותר
המסע בארה"ב, אהבה, מלחמה פוליטית ומאבקים פנימיים, כל אלה נמצאים כאן וחושפים צדדים שונים של אלון, אך התחושה הכללית היא שמרביתם כבר נחשפו בעבר. לו היה זה אלבומו הראשון, ניתן היה להשתומם נוכח הכישרון והייחוד שבעשר הרצועות. אך מאחר וזהו אלבום השלישי, ניתן היה לצפות ליותר.
ניכר שאלון שם דגש על המונח "אלבום" כיצירה אחת כוללת. השירים החדשים שלו נעימים, יוצרים אווירה של שלווה ורוגע ורצון לצאת ולמצוא את אותו שדה פסטורלי שמופיע על גבי העטיפה. חלקם אף מסברים את האוזן למספר רגעים כשגיטרה חשמלית לפתע מפציעה בהם, אך האלבום ברובו נשמע מצוין דווקא כמוזיקת רקע, כמעין בליל אחד של צלילים רכים ונעימים, ולא כאלבום שלישי של אמן מוכשר ובולט כמו אלון.
מוזיקלית "Get Closer" לא מחדש הרבה. תבניות הפולק והקאנטרי שמאפיינות אותו לא השתנו כמעט. הגיטרה האקוסטית, קולו המלטף, כל אלה עדיין נמצאים ומחבקים את האוזן. פה ושם השירים מקבלים תפנית מעט יותר "רוקיסטית", והצליל נשמע מעט "בוגר" יותר (ואולי זה דווקא הקול שלו שהתבגר), אך על הרעיון הזה אלון עלה כבר באלבומו הקודם, שיכול היה לכלול בקלות את "I Can See the Stars", הסינגל השני שיצא מהדיסק החדש.
השיר האחרון הוא המעניין והטוב ביותר
הרצועה האחרונה באלבום, "Get Closer Now", היא גם המעניינת ביותר והיחידה שניתן לציין כבעלת צליל שמעט חורג מהבלוז והפולק השולטים. הגיטרה האקוסטית פותחת ומקבלת בהמשך קונטרסט רוקיסטי עם מעט חבטות על התופים ואפילו "טאץ'" קטן של דיסטורשן (מבנה שמהדהד את דמות-האב של ניל יאנג). מאחר והאלבום הוא יצירה אחת שלמה, ההחלטה למקם אותה בסוף ברורה. גם אם שמעתם את האלבום במלואו ומעט התעייפתם, השיר הזה יעורר אתכם, יסקרן אתכם ויגרום לכם ללחוץ מחדש Play מיד בסיומו.
ואולי השמרנות היחסית היא סוד הקסם וההצלחה של גבע אלון. אולי אין באמת צורך למצוא כל פעם "שטיקים" שיבואו לספק את המרדף והרצון להשתנות ולהתחדש כל הזמן. גבע אלון מצליח וזוכה לשבחים ואת מה שהוא עושה, הוא עושה בצורה מופתית. הוא עדיין אמן בולט בייחודו בסצנה המקומית, עדיין כותב טקסטים שעוברים את מפלס הרדידות, הלחנים שלו עדיין מעוררים שלווה מתוקה, מהולה בחיוך. אולי שדה צהבהב ושמש סתווית זה כל מה שאנחנו באמת צריכים. אולי עדיף שהמוזיקה תהיה המפלט, המקום שבו הרוח לוחשת לנו... "Love".