יום חמישי בלילה. מועדון הזאפה מלא עד אפס מקום. והנה זה קורה, אחרי כל כך הרבה זמן, אסף אמדורסקי על הבמה, כמעט לבד, עם הקלידנית תום דרום ושלושה מסכי ענק מרשימים. אחרי שהוציא דיסק כל כך חשוף, רק טבעי שהוא יהיה גם כל כך חשוף על הבמה. בלי להקה ובלי הגנות. מצב שלעתים עובד ולעתים פחות. לעתים מרגיש קרוב אך לעתים מרגיש גם קר מנוכר ורחוק ולא כל כך עובד.
שלא תבינו לא נכון. אני אוהבת את אמדורסקי. מאוד. חיכיתי להופעה הזו, התגעגעתי אליו. אמדורסקי תמיד מוכיח לי שגם כשאני חושבת שאני כבר לא אוהבת אותו, הוא יכול לכבוש אותי בקסמו שוב ושוב. למשל השיר רכבת לצפון, שיר שבימיו הראשונים ברדיו לא התחברתי אליו, דווקא הוא, הפך להיות נקודת האור שלי אתמול בערב בהופעה. ולמה? כי הוא היה פשוט. כי הוא פשוט היה הוא. כי במסכים המרשימים שהיו בגב הבמה, היה רק שלג, כזה כמו של טלויזיה מקולקלת, בצבעים שונים. כי לא היה צריך כלום מעבר לזה. לא היה צורך בשום הסחות דעת.
אני לא אגיד שההופעה אתמול לא הייתה טובה. כי היא הייתה טובה. מאוד. אמדורסקי ידע תמיד להקדים את זמנו: כששילב אלקטרוני ברוק וכשהקליט את מופע ה-live מלווה בוידאו ארט. גם הפעם הוא לוקח את זה שוב צעד קדימה כשהוא משלב בין החי למצולם מראש, בין העבר להווה. כמו במעין וידאו קונפרנס מוסיקלי הוא הופך את השיר יקירתי לדואט מוזר ועצוב עם רונה קינן, כאשר הוא על הבמה, והקלטה שלה מוקרנת על המסכים.
כך הוא "מארח" גם את קרן אן ב"מסתכל על הים" את מלאני פרס ב"גולשים הצעירים" ואת ענבל פרלמוטר ז"ל , לרגע מצמרר, ב"חלום כהה". רק תחשבו על התזמון שנדרש כדי ליצור מתאם שכזה, בין מה שמתרחש על המסך למה שקורה על הבמה. כמה מדויק זה צריך להיות. אבל זו גם בדיוק הסיבה שנוצרה אצלי תחושת ניכור. אני אוהבת את זה מלוכלך וטבעי. אני אוהבת שלא רק הקהל מופתע אלא גם האומן על הבמה. רציתי לשמוע את אמדורסקי מדבר ומביע ההתרגשות. אבל התכנותים והתכנונים יצרו ריחוק.
במהלך ההופעה מתקבלת תחושה של צפייה בקליפ ב-live והצילומים מאוד יפים ומוקפדים. לפני השיר 15 דקות, שבוצע בגרסה איטית ורוויות ביטים, הופיע לו שעון עצר שספר 15 דקות על המסך. השיר ביחד, שיצא כסינגל לפני יותר משנה, לווה בסצנה שנראית כאילו נלקחה מסרט אימה והציגה השחזת סכין. אהבה חדשה, שהפך להמנון של דור שלם, קיבל הקרנה של מילותיו על המסך, ואירוני משהו היה השיר בראשית, שבזמן שאמדורסקי שר את השורה "הרי את משוחררת לכל אחד" על המסך הוקרנה חתונה שמחה.
זה מגיע גם למקומות גאוניים: דמיינו לכם את הגירסה הישראלית לסרט "להיות ג'ון מלקוביץ", רק עם אסף אמדורסקי. בחלק האחרון והכי טוב של ההופעה בעיני, מופיע לו א.א אחד על המסך האמצעי כשהוא מנגן בתופים, על המסך השמאלי, אנחנו רואים א.א נוסף עם גיטרה, בצד ימין א.א מוחא כפיים לפי הקצב ועל הבמה כמובן א.א בזמן אמת ובגודל טבעי יחד עם הקלידנית. כל אלו ביחד עושים ביצוע עוצמתי לחדר האינטימי שלי.
אין ספק שזה גימיק מגניב לגמרי. ומי יודע אם זה לא פתח לעידן חדש (שקצת מפחיד אותי) שבו אומן לוקח לו כמה נגני עילית, מצלם אותם בוידאו, ויוצא לסיבוב הופעות אינטראקטיבי מלווה במסכי וידאו ותו לא. עד כדי כך שאפילו אמירת התודות המסורתית בסופה של ההופעה – הפכה לקרדיטים על גבי מסך. ממש כמו בסרט.
לפני שהלכתי להופעה, הייתי בטוחה שכשאצא ממנה, אכתוב על האופן שבו המידע שיש לנו על חייו הפרטיים של אומן משנה בהכרח את התפיסה שלנו על היצירה שלו, כיוון שחווית ההאזנה שלי לדיסק המרגש והעצוב עצוב הרי את, הייתה מושפעת מהשמועות על הפרידה הזוגית שחווה אמדורסקי בחייו האישיים. אבל במהלך ההופעה הייתי כל כך מבולבלת, מנסה לעכל את כל מה שהתרחש על הבמה, את העיבודים החדשים , השונים , שגרמו לשירים כפי שאני מכירה אותם להפוך לזיכרון עמום, עד כדי כך שלא התפניתי לחשוב על שום דבר אחר.
זו כנראה הגדולה של אמדורסקי, לקחת את הישן ולהפוך אותו למשהו אחר לגמרי, לפרוץ גבולות, להפנות את הזרקורים בדיוק לאיפה שהוא רוצה אותם: למוזיקה שלו, לאומנות שלו.