כשניק קייב הגיע לכאן בפעם הראשונה, לפסטיבל הבלוז בחיפה 1993, הארץ רעשה. או לפחות חלק הארץ שאני עמדתי עליו באותו זמן. הידיעה שהיה בבר הגלולה, אפל וגבוה ומסתורי, מחזיק סיגריה ובירה באותה יד, דווקא ביום שלא הייתי שם, הורידה לי כמה שנות חיים. שנתיים אחר כך, בהופעה בסיטי הול, התרגשנו, אבל קצת פחות. ב-1998, כשהוא גהר על איזו בחורה על במת הסינרמה, הוא כבר נראה לי אשמאי זקן ופתטי. ולמה הוא בכלל בא לפה כל כך הרבה, חשבתי לעצמי, מה לעזאזל לא בסדר איתו? יחסינו הסתיימו, כך החלטתי. לפחות לכמה שנים, עד שהתבגרתי.

כשגרג דולי הגיע לכאן בפעם הראשונה, באפריל 2006 עם הטוויילייט סינגרס, הארץ רעשה. או לפחות חלק הארץ שאני עמדתי עליו באותו זמן. המחשבה שבקרוב נשמע את "King Only" או "Annie Mae" (או את שניהם בזה אחר זה, כמו שקרה ונחקק בי לנצח) ממש מקרוב, הפכה לנו את הבטן. ההופעה המדהימה שהם נתנו בבארבי הפכה לנו את הבטן. כשיצאנו משם, הסתכלנו מאוהבים על רחוב קיבוץ גלויות המטונף. טינופת יכולה להיות יפה מאוד באור הנכון. זכרתי אחוזת אימה את ניק קייב ואת תסמונת גראוצ'ו מרקס ("אני לא מוכן להיות חבר במועדון שמוכן לקבל אנשים כמוני, גם אם זה מועדון הבארבי") כשהלכתי לראות את גרג דולי שוב (ב-2006 עם מארק לאנגן בתור הגאטר טווינס), ושוב (ב-2008, שוב גאטר טווינס), ושוב (ב-2011, כטוויילייט סינגרס) ושוב (ב-2012 עם אפגן וויגס). תמיד בחשש שהכל יתקלקל לי. תמיד בהקלה אחר כך. ועכשיו הם שוב כאן, מולנו, בראשונה מבין שתי ההופעות האחרונות בסיבוב הנוכחי, והפסקתי לחשוש.

אפגן וויגז (צילום: אורית פניני)
אפגן וויגז | צילום: אורית פניני

אש, דם וחולצות פלאנל

"אם הזמן יכול לשרוף את מה שהייתי לך, תרשה לי להדגים איך היד הופכת לפתיל/ אם הם ראו כבר הכל, תראה להם משהו חדש/ וכבה את התמימות שלך, או שתהפוך לעשן כשידליקו את האור". כך מתחיל האלבום החדש של אפגן וויגס שקיבלנו פתאום ב-2014, "Do to the Beast" (אם חולצות הפלאנל המשובצות חזרו לאופנה, אין סיבה שאפגן וויגס לא יוציאו אלבום חדש), וכך מתחילה גם ההופעה אחרי קטע כינור קצר. אנרגיה פוטנציאלית הופכת לאנרגיה גרעינית. יש הרבה מוות באלבום הזה, יש אנשים שמתים ואנשים שמתו ואנשים שאתה מוכן למות למענם, ואנשים שמוכנים למות למענך, או לפחות אתה תוהה אם הם מוכנים לעשות את זה. יש הרבה אהבה באלבום הזה. ואם אין, אפשר להעמיד פנים שזאת אהבה, ככה דולי אומר. יש אש ויש דם, יש הרבה כאב. תמיד יש.

אפגן וויגז (צילום: אורית פניני)
אפגן וויגז | צילום: אורית פניני

אנחנו מקשיבים לשירי "Do to the Beast", שביניהם שזורים להיטי העבר, מ"Somethin' Hot" ו"Fountain and Fairfax" ועד "Gentleman" ו"Step into the Light" (ביצוע הרבה יותר יפה מבמקור, אגב). כל אחד בבארבי מקבל לידיו כמוסת זמן קטנה שנדחס בה כל הדיסטורשן שאפשר לחלום עליו. קפסולה שברגע שבולעים אותה נמצאים הרחק מכאן, הרחק מטיסות ישראייר לוורנה, הרחק מתשדירי בחירות וממה שממתין לנו כשהם יסתיימו. דולי, מוקף בגיטרות ובס ותופים וקלידים וכינור והמון אהבה, מבסוט מאיתנו, מתל אביב, מהחיים, מעצמו. הוא פה בגלל הרגעים האלה. באמצע קטע מכוסח הוא מרים את ידו והכל פוסק. שקט שורר בחלל. "בשביל השיט הזה אני עושה את זה", הוא צוחק. "סקס? לא. סמים? נאאא, אותם אפשר להשיג בדרכים אחרות", הוא מוריד את היד. המוזיקה חוזרת. הוא מרוצה.

אפגן וויגז (צילום: אורית פניני)
אפגן וויגז | צילום: אורית פניני
 

הכי עוצמתי – "Algiers" שמגיח אחרי "Debonair". צימוד שמעצים את שניהם. הכי מרגש - "Across 110th Street" המושלם של בובי וומאק, שמבוצע לזכרו בהדרן. הכי תמוה – נער רזה ולבנבן שהגיע איתם מצטרף אליהם בגיטרה באחד השירים ומפגין תעופה עצמית שאינה במקומה. הפרצופים שלו הורסים לי את "Getting Better" הביטלסי. אוף. הכי קריפי – לגלות פתאום דמיון מפתיע בין דולי לג'ון גודמן ולהיכנס לסרט של האחים כהן. הכי נתראה שוב – הוא כנראה יהיה האדם האחרון בעולם שימשיך לאהוב אותנו. וזה בסדר גמור. אה, וגם ניק קייב יכול לחזור, הגיע הזמן.

אפגן וויגז (צילום: אורית פניני)
אפגן וויגז | צילום: אורית פניני
 
אפגן וויגז (צילום: אורית פניני)
אפגן וויגז | צילום: אורית פניני
 
אפגן וויגז (צילום: אורית פניני)
אפגן וויגז | צילום: אורית פניני
 
אפגן וויגז (צילום: אורית פניני)
אפגן וויגז | צילום: אורית פניני