_g.jpg "הרייבונטס (צילום: Anna Webber, GettyImages IL)")
אלבום הרוק הכי טוב בתקופה האחרונה נקרא על שם אתר גלישה מפורסם במאווי, הוואי. סונה רוס ואגנר בן ה-41 (בדיוק כמו שרין פו, שותפתו לצמד הדני הרייבונטס), כמעט איבד את חייו בתאונת גלישה שם. יש באלבום שירים בעקבות הטראומה הזו, וגם כאלה שחיבר אחרי מות אביו, כולל חשבונות נפש נוקבים מולו: למשל על הרגע שבו ראה את אביו במיטה עם אישה שאיננה אימו.
אבל אחת המעלות שהופכות את "פהאיי" לאלבום טוב מאוד היא הניגוד ההרמוני בין מילים שרובן לוקחות למטה, לבין מוזיקה שמרימה למעלה. למעלה יחסית, כמובן: למרות שהאלבום מסתיים ב-Summer Ends, בלדת גלישה מעולה וסוחפת שחלקה הראשון היה יכול, בגישה שונה, להיות שיר של צמד סקנדינבי אחר שאכן מתמחה בפופ טהור, רוקסט, הרי שהרייבונטס נותרים יחסית אפלים. מרחב המחיה הטבעי שלהם צבוע בשחור, אבל השחור שלהם מעולם לא היה כה צבעוני. מאוד לא שכיח שלהקה מבשילה ומגיעה לשיאה באלבומה השביעי, מה שהופך את הישג הצמד למרגש יותר.
כבר מאלבום הבכורה מלפני יותר מעשור, היה ברור שהם תלמידים מצטיינים של הג'יזס ומרי צ'יין: עירוב בין מלודיות פופ מתוקות נוסח סוף שנות ה-50 וה-60 לגיטרות דיסטורשן מרוק שנות ה-70 וה-80. עכשיו העורבנים מבשילים מלהקה של גישה, של מחווה, של סגנון, של גבולות גזרה ברורים, והופכים לכותבי שירי רוק מצוינים. היו להם אחד או שניים כאלה בכל אלבום, אבל קפיצת הכמות והאיכות פה מעוררת השתאות.
_g.jpg "הרייבונטס (צילום: Anna Webber, GettyImages IL)")
משהו נפתח גם במקורות ההשראה וגם באופני הביצוע, אולי הודות לתרומה ההפקתית של ג'סטין מדלאל ג'ונסון, בחור שעבד עם יוצרים כה שונים ומגוונים כמו בק ואם. 83, כרומיאו וטיגאן ושרה. ל"רוצח ברחובות" יש ריף גיטרה ותפקיד באס מלהיבים ובלתי נשכחים שיכלו בהפקה אחרת לשרת להיט דיסקו עילאי של "שיק" או עבודה עכשווית של נייל רוג'רס עם או בלי פארל וויליאמס. זה נוצץ, סקסי, גרובי, וכל הטוב הזה ממוסך בערפל כבד ביותר של אפקטים על הגיטרות.
כעת, כשהתוכן חזק אצלם לא פחות ואף יותר מהסגנון, הרייבונטס הופכים ללהקה שלא רק מסוגלת ליישם היטב מסורות של אחרים, אלא שאולי בעתיד - אחרים וצעירים מהם יבצעו שירים שלה. ל-Wake Me Up יש ארומת לחן כמעט ג'יימס בונדית, ו-Endless Sleeper הפותח שואל במוצהר את הבוסה-נובה הנצחית שפתחה את אלבום הבכורה של ה-Doors. ואגנר מספר ש"הדורז הם להקת החוף המערבי האולטימטיבית ומקור אינסופי של השראה".
היום, מה לעשות, כבר אין להקות רוק מסדרי הגודל היצירתיים והמשפיעים, מוזיקלית, תרבותית וחברתית, כמו הדורז. וזה לא שאין יותר מוזיקת רוק משובחת. היא רק ממשיכה, ברובה המכריע, להדהד את העבר, בלי להעשיר אותו בקולות חדשים שיהיו משמעותיים וחזקים עתידית כמו העבר ההוא. בחלקים מהאלבום, הרייבונטס חוצים את הקו, או שמא מדויק לומר לעניינם - גולשים על הגל, שמפריד בין הטובים והנחמדים לבין המצוינים והמסעירים באמת.
