אישה מהשמיים

כשמדברים על מוזיקה אלטרנטיבית האסוציאציה הראשונית שעולה לראש היא חבורת רוק שמכסחת ברעש. אבל מארינה מקסימיליאן בלומין היא זמרת יוצרת ופרפורמרית אלטרנטיבית אמיתית, מעולה ומשובחת, כזו שצומחת אצלנו אחת לדור. מדהימה, במובן המקורי של המילה הזו. המופע שלה "אקספרימנטל" הוא מופע חובה עבור שוחרי מוזיקה אמיתית באשר הם. מגוון, רחב אופקים, (כשמו) ניסיוני, מלא ברעיונות מדליקים ובמוזיקה שפותחת את הראש ומכניסה כל טוב לבין האוזניים.

טונות של כישרון, כריזמת-על, נוכחות כובשת

יש למארינה טונות של כישרון, כריזמת-על, נוכחות כובשת, סטייל משל עצמה, אלגנטיות קלילה, טירוף במידה המדויקת. היא נותנת שואו קרקסי ("בית משוגעים" היא מכנה אותו), היא מופיענית ממגנטת, קברטית, מפתה ומצליפה, מאהבת של צלילים ששוטפים פעם אחר פעם את כל הגוף.

על הבמה של מועדון הזאפה בתל אביב עולה מארינה כשהיא מלווה בהרכב לא סטנדרטי, הכולל בנוסף לבס-תופים-גיטרה-קלידים הרגילים גם קסילופון, נבל, סינתיסייזר ושלל כלי הקשה וצעצועים. ההרכב שמנגן איתה מגובש סביבה ומשלים את היצירתיות האינסופית המתפרצת. הם לבושים כמוקיונים, מתהדרים בשבשבות צבעוניות וביניהם מארינה, בחצאית זברה מזעזעת, חלק עליון אדום נוצץ מזעזע לא פחות, תספורת  אפרו בלונדינית ענקית ומקדימה פונפון ענק על הראש, שמסתיר לה את העין השמאלית. היא נראית כמו וונדר-וומן שהתחברה לתחנת הכוח רידינג וגם מחוללת ניסים כמוה.

ג'אז שמתהפך על פסיכדליה, בלוז שמתגלגל לרגאיי, רוק שמתעצם לפרוגרסיב

המוזיקה נשמעת בהתאם. שילוב לכאורה בלתי אפשרי בין שירי שלמה גרוניך ומתי כספי ("ציור") ויונה וולך ("שיר בלי שם"), לצד שירים שכתבה והלחינה באנגלית, דואט ברוסית עם אמה אנה, שמתחיל כקאנון ווקאלי ומקבל ביט של דאנס, ג'אז שמתהפך על פסיכדליה, בלוז שמתגלגל לרגאיי, רוק שמתעצם לפרוגרסיב ("I'm Your Guide"), שאנסון שנמתח לקברט של משחקי מילים ("איך זה"), סול שהופך לסווינג, עם רגעי שיא של טראנס ומוזיקה ווקאלית עליונה. אבל אצל מארינה הסופר-מוכשרת הכל איכשהו מסתדר בקקפוניה לוהטת של צבעים וסאונדים מטריפים, שנשמעים נהדר ומגניב להיסחף איתם ואיתה.

כי היא היא הפאם פאטאל שייחלנו לה כל השנים, שתהפוך אותך לעבד ולנסיך באותה נשימה, השפיץ של האוונגרד שצמח כאן בסבנטיז והתפוצץ באייטיז, שמחברת באבחה את המוזרות והזרות של הניו ווייב עם סאונדים של האלפיים. אמנית גדולה, שלו היתה פועלת בתל אביב של תחילת ואמצע ה-80', היתה מלכת הפינגווין, הליקוויד וקולנוע דן ביחד.

מסע בנבכי גדולתה ככותבת ומבצעת

המופע הזה מבדר, מענג, לוקח את המאזין והצופה למסע בנבכי גדולתה של מקסימיליאן בלומין ככותבת ומבצעת. האגו שלה הופך במסע הזה למכשיר בעזרתו היא מחפשת, חופרת, נוברת, מנסה שוב ושוב דברים חדשים, לא פוחדת מאף אחד ומשום דבר, הולכת עד הסוף.

מארינה מקשקשת עם הקהל, מסבירה כמעט על כל מאיפה הגיע ואיך נכתב, מנהלת דיאלוגים, דופקת סטנדאפ קטן, מחלקת משרוקיות, מסירה בגדים, רוקדת עם הצופים טנגו מטאפורי של תשוקה, נתינה ועונג, עד לאורגזמה שמגיע בדמות ביצוע טראנס אוריינטלי גדול מהחיים וקרחניסטי במידה ל"שני אורות בליל" בו היא מפעילה את הקהל לשירה בציבור ומדברנת אותו לדפוק חזק עם כוסות על השולחנות ואז חוזרת לקרחנה, לאטרף, לטראנס השבטי שהוא בו-זמנית גם הכי ישראלי וגם ברמה בינלאומית.

בין פרדי קרוגר לטורי איימוס, וגם יודעת לרגש

היא משחקת אותה פרדי קרוגר עם כפפה אדומה זוהרת בחושך וספוט לבן לתוך הפנים ב-"Silence", שרה צמוד לנבל, כשספוטים לבנים מהפנטים את הקהל והשירה שלה מדגדגת לטורי איימוס ובסוף מתוך המסתורין והאווירה הכאילו מפחידה (אבל לא באמת) מתפתחת בלדה נעימה והתענוג רק נהיה צרוף יותר.

מארינה גם יודעת לרגש עד לחלוחית בשיר עדין ושקט על ילד, שכתבה לחברה בהריון, עם תיבת נגינה של תינוקות ועם השורות המצמררות: "נומה נומה בני הקטן / אמא פה לצדך אבל צריכה לגדול". שיר שגדולות המשוררות היו גאות בו.

אחרי הקרחנה של "שני אורות בליל" והקאנון ברוסית עם אמה מגיע האוונגרד לשיא חדש עם השיר "אי", שלפניו מחלקת מארינה את המשרוקיות לקהל ונוזפת בו ברוח טובה, עם קריצה וחיוך. היא מתחילה שיר שקט על הפסנתר, שבבת אחת מקבל ביט טכנואידי. אחר כך הוא מתפתח לקרשצ'נדו אדיר כשהלהקה, שנענית בשמחה לכל שגיונותיה של הגברת, מלווה בבליל של צלילים את הצעקות שלה, לפני שהיא יורדת.

שני להיטים משובחים לקינוח

להדרן היא חוזרת עם "Pink", קאבר מדליק ל"אירוסמית'", שמבוצע מצויין על ידי ההרכב ואפילו מקבל טאץ' של ניו ווייב. מארינה רוקדת, מציגה את הנגנים, אומרת את התודות המתבקשות, מהמלבישה ועד לטדי הפקות ש"מאפשרים את הבית משוגעים הזה".

בשיר האחרון, לבד עם פסנתר, היא מבצעת את "Maurin", השיר שיצא לרדיו. ביצוע מכל הלב של בלדה מנצחת, בו מארינה חוזרת ומזכירה לנו שמעבר לקרקס היא קודם כל זמרת-על שיודעת לקחת שירים קטנים ולעשות מהם להיטים גדולים. הרכב הליווי מצטרף מאחורה והסיום מושלם, למופע הכי אמיץ והכי מדהים שראיתי בשנים האחרונות, אפילו יותר מזה של נינט.

• הופעות חיות
• זאפה תל אביב
• זמרת
• מארינה מקסימיליאן בלומין
• מוזיקה אלטרנטיבית
• מופע