יא מאמא: מירי מסיקה במופע השקה מנחם ומרגש

בעיבורו של קיץ מהביל וקשה העלתה מירי מסיקה במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב את המופע החדש שלה "סימנים על החול", ויחד איתו השיקה אלבום באותו השם. צריך אומץ כדי להשיקמופע ואלבום חדשים דווקא עכשיו, כשבחוץ שוררים עצב ואלימות, שרב ונקמה, כדורגל עולמי ונערים מתים. כל הדברים שהם ההפך מהשירים היפים של מסיקה, מהקול הזה שלה, שאוהב ומלטף, ומתפלל ומשכיח, ושוב כואב וזועק בפאתוס. אלא שנדמה שבישראל, כמאמר המשורר, כמעט תמיד "חום יולי אוגוסט כבד מאוד". כמעט תמיד יש משהו שבוער שם בחוץ, כמעט תמיד התותחים המטאפוריים רועמים ולכן אל להן למוזות לשתוק.

מבחינה אמנותית, מירי מסיקה עלתה עוד מדרגה במופע הזה, והתגלתה בו כמוזה מזן נדיר, זמרת שכאשר היא שרה כאילו לא צריך יותר שום דבר בעולם הזה. רק לשמוע אותה ולהצטמרר. ולהיאנח בשקט "אלוהים, כמה שהיא טובה". השירה שלה (ולא משנה מה היא שרה) מעוררת השראה, היא גורמת למאזין לעצור את מירוץ החיים שלו, להקשיב, להיפתח רגשית, להתחבר לעצמו, להתבונן פנימה, להיזכר איך שיר בודד יכול להיות עולם ומלואו, וכמה הוא אהב את המוזיקה במצב הצבירה הראשוני שלה - זמרת שעומדת ושרה, ואין באותו רגע משהו יותר יפה מזה, ואין מישהי יותר יפה ממנה, ואין על הרגע הזה שקורה עכשיו. את הזמרות הישראליות שהגיעו למעמד הזה, ליכולת הזו, לעוצמה ולאיכות הזו, אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת.

למשל "מאמי", שיר שקל מאוד לזלזל בשורת הפזמון שלו "מאמי, מה נהיה ממני?". הוא זכה אמש לעיבוד שהתחיל במחיאות כפיים קצובות של הנגנים ברוח הפלמנקו הספרדי, המשיך לסולו חליל של עופר פלד הנהדר, ואז קבל לפתע טוויסט עם אנרגיות של רוק עם ארומה אופראית-שאנסונית ושירה בסגנון מיוזיקל. יצירה קטנה וטובה. "דמעות", שיצרה קרן פלס לאלבום החדש של מסיקה, זכה לביצוע רוק, שונה מהסינגל שיצא לרדיו. אין למסיקה את החספוס והנואשות של זמרות רוק, אבל יש לה אמת שיוצאת בשיר הזה החוצה דרך ביצוע מצויין.

"רוץ ילד רוץ" הוא שיר שני בעשור האחרון עם הכותרת הזו (גם לכנסיית השכל יש שיר בשם הזה), אבל כשמסיקה שרה אתה שומע בשירה שלה שהיא אמא דואגת, וזה מרגש כמו "ילד של אבא" של מוקי, אבל מהכיוון המיוחד שלה. את "משיב הרוח", שיר התפילה שבאלבום מבוצע בדואט עם קובי אפללוף היא שרה לבד. בדרך כלל מופעי השקה הם מרובי אורחים והתארחויות. אבל מסיקה יודעת שהיא צריכה לרוץ עכשיו עם השיר הזה בין היכלי תרבות ברחבי הארץ בהופעות רגילות שבהן אפללו לא יוכל לשיר איתה, לכן, כנראה, היא מעדיפה לבצע בלעדיו. התוצאה היא המנון אתני ודרמטי מאוד של דיווה אמיתית.

ויש גם פופ - ב"באה אליכם" הקהל מתלהב בטירוף ומביא לה לבמה זרי פרחים ובגדים לתינוקת מחנות מעצבים. אחריו זכה "שיר לשירה" לביצוע מינימליסטי ומקסים, רק מסיקה והבס העדין של מיקי ורשאי. "שיר תקווה" הסט האקוסטי נמשך - הוא נפתח בגיטרה הספרדית של אייל הלר שמפליא לנגן, אמיר פינטו מצטרף בבונגוס, המתופף תומר צדקיהו בקונגה, אמיר דדון בגיטרה אקוסטית. הם מלווים את מסיקה כשהיא מושכת אחורה יחד עם הגיטרות והחליל של עופר פלד, בזמן שכלי ההקשה מושכים קדימה ולא מאפשרים לה להימרח לגמרי, למרות שזה שיר שנעים להימרח בו. אחרי עוד סולו ספרדית מסיקה חוזרת לתרגיל השירה עם הקהל ללא מיקרופון, הכי טבעי בעולם, והמעריצים מריעים.

"ברכת המלך" עובד היטב ומסיקה פוצחת בריקודים, "בנות" זוכה לעיבוד יפה עם כלי הנשיפה והפרקשן, שמעשירים את המופע מבחינה צלילית, לעומת מופעים קודמים שלה. ב"אף אחת" היא רומנטית ודרמטית כהרגלה. את "שתדע" מהאלבום החדש היא מקדישה לבעלה אורי זך, שעיבד והפיק מוזיקלית, אבל לא מנגן איתה הפעם על הבמה והוחלף על ידי ערן מיטלמן המצויין. זה שיר יפה שכתב והלחין אדיר גץ, ולקראת סופו היא מאבדת קצת ריכוז וקצת טועה במילים, אבל יוצאת מזה, והביצוע עצמו יפה. ב"חוזר בחזרה" היא ממשיכה להרחיב גבולות פרטיים, עם בלוז שמתגלגל לרוק, שרה חזק וממש נותנת את הלב.

"קולות הלב" מתחיל בסולו דרבוקה של פינטו, צדקיהו מצטרף בתופים מאסיביים, ואז משתחרר בבת אחת הקפיץ המזרחי דרך כלי הנשיפה - הטרומבון של עודד מאיר ופלד בסקסופון אלט. זו מיני-חפלה עם מקצב ים תיכוני מזרחי וקהל שמתחיל לרקוד במעברים. את תפקידו של גלעד שגב בדואט ממלאים מיטלמן, ורשאי, הלר ופינטו ששרים את התפקיד הגברי. מסיקה חוגגת על האוריינטלי הזה, רוקדת, מסתחררת, מלהיבה ועושה שמח.

החגיגה נמשכת עם "שלום לאמונות" שנפתח בתרועת ניצחון וממשיך לעיבוד בסגנון שלמה ארצי ב"ארץ חדשה", כולל הגיטרה של הלר שמחקה את סינגולדה (שמחקה את דה אדג׳). עם הצטרפות כלי הנשיפה זה נשמע ממש ארצי. מסיקה דוחסת שורות טקסט ארוכות לתוך פעימות הרוקנ'רול, הקול שלה דוחף יפה למעלה, אבל היא נזהרת (כמו ברוב שלבי המופע), שלא לשאוג.

את "לשם", ה-באנקר שלה, היא ביצעה עד היום מאות פעמים אם לא יותר, ועדיין היא נותנת בו את הכל ושרה אותו כאילו זו הפעם הראשונה. יפה לראות. "נובמבר" מקבל תאורה מהבהבת של מועדון לילה מעיגולי התפאורה הגדולים שתלויים ברקע מהתקרה והקהל קם לבמה. צדקיהו נותן קצב של האוס ומסיקה מגישה להיט פופ-דאנס גדול, שכבר נכנס לפנתיאון הפופ המקומי. הביצוע שלה יוצא דופן, יוצאת מהתבניות המוכרות שלה ומעזה להיות חדה ופגיעה יותר. היא משקיעה כאן בשירה ואף משחררת זעקה. יפה לראות את מסיקה נותנת את הנשמה ומחדשת דווקא בלהיטים הכי שחוקים שלה. זמרים אחרים אולי היו שרים אותם באוטומט, היא באה לתת שואו ועבודה, לעשות אהבה עם הקהל.

היא חוזרת להדרנים עם "עזור לי", שיר הנחמה האמיתי של הימים האלה, וכמעט מסיימת עם "מלך", מיני-הימנון, שנפתח בתרועת ניצחון של כלי הנשיפה. הקהל שר איתה, ונאלם דום כשבהדרן השני והלא מתוכנן היא מבצעת את "גרסיאס א לה וידה" של מרסדס סוסה, כשרק אייל הלר בגיטרה ספרדית מלווה אותה בסגנון פאקו דה לוסיה. היא נפלאה, נותנת ביצוע נהדר לשיר שמושלם לסיים איתו הופעה כזו, בה היא ממשיכה להיות גיבורה של הקול הנשי ולמלא אולמות גדולים. נדמה שגם אם יפלו טילים על תל אביב מסיקה תמלא את המשכן הזה. בתקווה שלא נצטרך לבחון את התיאוריה הזו באופן מעשי.

רשימת השירים במופע: אישה חרסינה, טיפה טיפה, יום ראשון, מאמי, דמעות, רוץ ילד רוץ, משיב הרוח, באה אליכם, שיר לשירה, שיר תקווה, ברכת המלך, בנות, אף אחת, שתדע, חוזר בחזרה, קולות הלב, שלום לאמונות, לשם, נובמבר, עזור לי, מלך, תודה על החיים.