שבועות שהאלבום-אוסף החדש של אריק איינשטיין ז"ל ניצב על השולחן בלי יכולת לגעת בו. חששתי ממה שיקרה לי כשאאזין לו. איך בכלל אפשר להאזין לאריק איינשטיין ז"ל מבלי להצטמרר. ועוד לכתוב עליו? איך אפשר לכתוב ביקורת על אריק איינשטיין אחרי מותו ולהישאר אובייקטיבי, איך אפשר להימנע מגעגוע קיטשי. ואם זה לא טוב? מה אז? ואיך אפשר לעמוד במקרה המדהים של זמר מת שבוחר להקליט לפני מותו שלושה שירים על מוות, מבלי לצלול עמוק לתהום שכולה מורבידיות.
"אתה חייב לכתוב עליו", אמר לי מישהו, "'משירי אברהם חלפי' הוא האלבום הכי יפה שהוקלט בעברית, זו הבחירה שלי לאי בודד". ומישהו אחר רמז שביקורות אחרות עשו פה ושם עוול, ושכדאי לנסות. דחיתי עד שלא יכולתי יותר. וביד רועדת הכנסתי את האלבום להאזנה. הוא כפול ומורכב מארבעה חלקים. החלק הראשון הוא האלבום המקורי "משירי אברהם חלפי", שהקליט אריק איינשטיין בהפקת יוני רכטר ב-1988 וכולל עשרה שירים, שאת רובם הלחין רכטר, שאחראי גם לעיבודים ולהפקה המוזיקלית. השני הוא שני שירים שהקליט בזמנו עם רכטר ולא נכנסו לאלבום. השלישי הוא שלושה שירים חדשים של חלפי שהקליט עבור האוסף, והרביעי ארבעה שירי חלפי מאלבומים קודמים.
הפתיחה היא עם "צער לך" בדואט עם יהודית רביץ, איינשטיין שר בחצי חיוך, ואתה לא יודע אם לצחוק צחוק משחרר או לפרוץ בבכי. "שיר על יונה בחלוני" מופתי, "עטור מצחך" (שכבר הוקלט בשנות ה-70') הוא אותו "עטור מצחך" שנבחר מי יודע כמה פעמים לשיר הכי גדול שעשו כאן, "שיר על התוכי יוסי" שהלחין מיקי גבריאלוב לאלבום "אוהב להיות בבית" שנה קודם, הוא כוס של בכי, "סתיו יהודי" שיר באמת נדיר, ושלושה שירים עם שיכורים - "שיכור" היפהפה שהלחין יצחק קלפטר, מלא נשימת ינשוף, "אז מה אם בן אדם" שהלחין רכטר באווירת סתלבט, ו"שתי יונים יונים", שמתהדהד עם "תל אביב גדות הירקון", ואיך אפשר בלי הבלוז של "שלושה חתולים", שמזכיר שאיינטיין ורכטר לא שכחו לחבק גם שירי ילדים.
יש באלבום הזה הרבה מהצפון הישן של תל אביב בשנות ה-80', העשור שבו איינשטיין הפסיק להופיע והחל לחיות את החיים יותר לאט, בין הפסנתר של רכטר והגיטרות של של קלפטר וגבריאלוב לבין "כתר המזרח" והמשחקים של הפועל, כשרוב הזמן הוא מעדיף להיות בבית, עם התה והלימון והספרים הישנים. השירה של חלפי היא שירה של אהבות קטנות וגדולות, ופילוסופיה של החיים, ויום הכיפורים, ועצב ומוות, אבל כל אלה קורים, מתקיימים, בדירות תל אביביות קטנות, בבית קפה פינתי, ליד השוק של "אשר טייל עימך", בין יונים לחתולים. שערי השמיים נפתחים כאן, ואלה השמיים של העיר הלבנה מקצף גל ועננה.
ועם כל זאת, כן, אכן, מדובר ביצירת מופת של הזמר העברי והמוזיקה הישראלית, שאין לגעת בה, וטוב שלא נגעו בה. את הויכוח האם יוני רכטר הוא גאון או לא גאון איינשטיין היה חותך עוד לפני שהתחיל. הוא היה מעדיף שנתמקד בעיקר ונאזין לטקסטים היפים והעצובים של חלפי, אותם בחר בקפידה, נתמסר ללחנים המקסימים שעוטפים אותם, ונניח את ראשנו העייף, את מצחינו העטופים בזהב שחור, על השירה שלו, שהיא השיר הכי מנחמת בעולם.
לעשרת השירים של האלבום המקורי הוסיפו כאן עוד שניים שהוקלטו אז, ולא נכנסו לאלבום המקורי, "על ענף" ו"למות". אני מסופק אם איינשטיין, שעבד על האוסף הזה בעודו בחיים, התכוון להכניס אותם לתוכו, ייתכן אפילו ששכח מקיומם. אבל הרי ההיסטוריה של המוזיקה רצופה במקרים שבהם חברות תקליטים הוציאו הקלטות של זמרים אחרי מותם, שהם עצמם, בחייהם, לא חשבו או רצו להוציא. והנה, יוני רכטר ניגש למלאכה, והפיק מחדש את השירים הללו, עם הקלטות השירה של איינשטיין ששרדו את השנים.
לשיר "על ענף" יש אולי ערך עבור אספנים ומכורים לאיינשטיין, שחייבים להחזיק בידיהם כל פיסה שהקליט בימי חייו, אבל השיר עצמו לא מספיק טוב, וספק גדול אם איינשטיין היה עושה בו שימוש לו היה בחיים. "ולמות" הוא כבר סיפור אחר. השיר הזה כואב פיזית כשמאזינים לו. כמה שהוא מינורי, הוא פולח את הלב ואחרי שתי שורות כבר גורם לעיניים להתלחלח, בטח אחרי ששמעת את איינשטיין רצוף ב-11 השירים הקודמים. גיטרת הליווי העדינה של שמוליק בודגוב (שקצת מזכירה את "צל כבד"), משלימה את סיפור האובדן שמספר הקול של איינשטיין. הסולו של גיא מזיג קצר ותמציתי. צמרמורת. בא לי למות כשאני שומע את השיר הזה, ורק מסיבות טובות.
הדיסק השני של האוסף הזה (חלקים 3 ו-4) מכבד מאוד את כל המעורבים בו. איינשטיין עצמו עבד שנתיים כדי לבחור את שלושת השירים החדשים של חלפי ולדייק ביצירה שלהם, כך שתהווה מעין המשך רעיוני לאלבום המיתולוגי ההוא. אליהם צורפו ארבעה שירים נוספים של חלפי, שהקליט ופיזר באלבומים אחרים שלו לאורך השנים. "חלום עקבותיך" עם צליל הרוק האוורירי עם יצחק קלפטר מ"יושב על הגדר" (82'). "כוכבים התחבאו בדמי" שרק מהפתיחה שלו, הביץ' בויזית-למחצה, אפשר להסיק שהוא לקוח מהחיבור עם פיטר רוט. רוט לוקח כאן את איינשטיין למחוזות סנדרסוניים ב"שעת כוכבים טהורה". "שיר בנאלי" עם שם טוב לוי מ"תוצרת הארץ" (85') יפה, אבל לא מסעיר. "אדם האמין" עם לוי מ"יש בי אהבה" (95') הוא יפה ממנו ומשמעותי ממנו, שיר כמעט מושלם, שלא בלט בזמנו כי יצא באלבום שהיה רוויי בלהיטים אחרים.
אבל עוד קודם לכן, בחלק הראשון של דיסק הבונוס, מתברר שהשירים החדשים שהקליט איינשטיין, אותם הפיק מוזיקלית גיא בוקאטי, הם המתנה הגדולה שנותן האלבום הזה לאלה שבאמת אהבו את איינשטיין בחייו וממשיכים לאהוב אותו אחרי מותו. "אדם בחדרו", "נותרו שנים ספורות" ו"אימי", שירים שאיינשטיין ובוקאטי "דגרו" עליהם תקופה ארוכה עד שהגיעו איתם למקום הנכון, מזכירים לנו עד כמה אריק איינשטיין היה עדיין אמן חיוני ורלוונטי, עד כמה היה גם בערוב ימיו מלקט שירים גדול וזמר-מבצע מרגש, עד כמה החיבור שלו עם גיא בוקאטי היה נכון ופורה, ועד כמה איינשטיין, כשהוא שר, היה החבר הכי טוב שיכלו אוהביו לבקש.
"אדם בחדרו" הוא שיר שהטקסט שלו מתקשר עם "התוכי יוסי". שניהם עוסקים במוות, באדם ותוכי סגורים בביתם, וכאילו ממתינים למותם, ממתינים שהדלת פתאום תיפתח וייכנס הגורל. הלחן של גיא בוקאטי מפיח כאן חיים וחיוניות בטקסט הכבד והעצוב, וכשאיינשטיין מגיע לקטע הדרמטי ביותר, מגיע סולו גיטרה חשמלית נפלא, שפותח אצל כל אדם עם לב את סכר הדמעות. גם מי שהחזיק את עצמו עד עכשיו לא יכול שלא להתרגש כאן עד כדי דפיקות לב מהירות. יש כאן עולם שלם בקצת יותר משלוש דקות - אדם בין החיים למוות, תוכי שמסמל חבר שנשאר לבדו אחרי שהאדם ימות, גורל דופק בדלת, פסנתר שדופק ומונה את השניות עד שיגיע הקץ, וגיטרה חשמלית אחת שנועצת את הסכין. פעם היו קוראים לזה רוקנ'רול.
"נותרו שנים ספורות" נפתח עם גיטרה שמקדימה את איינשטיין שר את המילים הכי עצובות שקיימות בעולם הזה: "נותרו שנים ספורות לכן אני רודף". גם כאן זה איינשטיין שבאופן מצמרר שר על מוות מתקרב, את הטקסט של משורר המוריבידיות חלפי, כשהאריזה המוזיקלית של גיא בוקאטי, שעוטפת את הקול החד פעמי ששר על האינסוף ופרידה, מצליח לרפד את העצב ברוק יפה, עם צליל עשיר וגיטרה חשמלית שיוצאת דיאלוג עם השירה. בוקאטי מצליח להיות כאן מיינסטרימי מבלי לגלוש לקיטש. הוא תומך באיינשטיין ומנגיש אותו ואת חלפי למאזין, וזה לא מעט בעידן שבו משוררים כמו חלפי עלולים להישכח וענקי תרבות כמו איינשטיין נחסמים ברדיו עד שהם מתים.
"אימי", שהלחין עומר קליין, הוא שיר שלישי ברציפות שעוסק במוות. חלפי שר מפיו של איינשטיין על אמא שחוזרת מבית קברות ועלולה למות עד הסתיו הבא. קליין הוא מלחין מוכשר, ואם יש מישהו מהשניים - קליין ובוקאטי - שמשתייך לסביבה המוזיקלית של רכטר והאלבום המקורי - הרי שזה דווקא הוא. בוקאטי, שהפיק כאן מוזיקלית, מעניק לשיר את זה את הראוי לו - ליוויי עדין, ואלס עם פסנתר, אפשר להאזין לאיינשטיין ששר בפנים ארוכות ועצובות שיר עגום של סתיו ישראלי, אישי, מקומי, פרטי, מלא יגון. אני משוכנע שאריק איינשטיין לא חשב שהפרויקט האחרון שלו יהיה כולו אפוף במוות. הוא הרי לא היה טיפוס טראגי. אני בטוח שהוא חשב שהדבר הבא שיעשה כבר יישמע אחרת, אבל ככה יצא. הדלת פתאום נפתחה, ונכנס הגורל.