בריאן אדמס הוא זמר של להיטי רוק-פופ, חלקם הפכו לקלאסיקות עולמיות. הוא בן 58, אבל הקול שלו חד וחזק כמו שהיה באייטיז, כשהוא היה בן 25. החוויה שהוא מציע לצופה היא ערב רומנטי של שירי רוק ובלדות אהובות שמשמשות פסקול מעולה לזוגות מאוהבים. הם יכולים לעשות הכל בהופעה. להתנשק, להביט זה לזה בעיניים ולשיר מלוא גרון "ווי אר אין הבן", וגם כמו שהקהל לימד אותו להגיד בעברית "להזיז את התחת".
יש כנראה במוסיקה שלו משהו מאוד מעורר מינית, כי מעבר להנאה, נראה שהקהל שגדש את היכל מנורה בתל אביב פשוט מתגרה. אדמס כנראה יודע מה הוא עושה. עובדה ש-"Summer of '69", אחד מלהיטיו הראשונים והמוצלחים, הוא לא שיר על השנה ההיא, אלא על התנוחה. ומה שטוב אצל אדמס זה שהשירים הם על זמניים, אינם שייכים לתקופה, וגם אחרי 30 שנה נשמעים כאילו נכתבו היום.
ככה זה ברוק המיינסטרים שהוא נטול זמן ונטול מקום. זה אף פעם לא היה באמת קול ולכן זה אף פעם לא באמת לא קול. אדמס עלה לבמה בג’ינס כהה, חולצה לבנה, ז'קט בלייזר שחור ונעלי לק שחורות. סולידי מאוד, חתיכי ומתאים למוזיקה. הוא נראה טוב. החטטים המפורסמים שלו הפכו עם השנים לקישוט. ארבעת הנגנים שלו לבושים בהתאם ומסך הווידאו המושקע נמצא מאחור, ועליו מוצגות תמונות מהבמה כשהן מעובדות. זה מודרני ויפה.
הקהל מכיר את כל השירים, וגם את אלה שהוא לא מכיר. והערב בנוי היטב משיא לשיא. אדמס לא מתקמצן על שום להיט. סך הכל כמעט 30 שירים, מהם 4 בהדרן. להיטיו, כולם שירי רדיו קלים לעיכול, מצוינים להופעה. אבל רגעי השיא הם כמובן ה-שירים, ושניהם מגיעים בדיוק מופתי ממש באמצע ההופעה. "When You're Gone" ושיא השיאים, ״(Everything I Do (I Do It for You" האיקוני.
האמת שבעידן הזה שיר כמו "Everything I Do" מייצר עבור הקהל בעיה לוגיסטית. הם רוצים גם לצרוח מלוא גרון, גם לצלם, גם להדליק פנס וגם להתחבר ולהתמזמז עם בן/בת הזוג. נשמע כמעט בלתי אפשרי, אבל אנשים היום הם מה זה מתוחכמים. והשיר הזה הוא באמת שיר מעולה לערב הקליל והנעים הזה, שהוא מהנה באופן בלתי מאתגר בעליל. אבל מהנה. קצת כמו לנסוע בנוף יפה, ביום אביב, עם חלונות פתוחים ולשיר מלוא גרון. ואם זה לא מצליח אז ב"Have You Ever Really Loved a Woman" אפשר לוותר על הצילומים וסתם להתחבק ולשיר. בקיצור, אם לא הבנתם עד עכשיו, האלמנט העיקרי בהופעה של בריאן אדמס זה אווירת: בואו ניזכר כמה כיף היה בניינטיז כשהיינו צעירים.
החצי השני היה יותר אנרגטי, עם שירי רוק למעריצים מיטיבי לכת. לטעמי הוא היה קצת ארוך מדי. אבל מה זה משנה? הקהל כבר הריח את הסוף והיה משולהב. אפילו הבחירה המעט משונה, לתת לקראת הסוף שירים פחות מוכרים, כולל לסיים בשיר לא מוכר ממש מהאלבום האחרון, לא הוריד להם. להפך. אולי כי ההדרן היה ארוך במיוחד. ארבעה שירים. שני הראשונים קאברים לקלסיקות רוק. ואחר כך אדמס לבד עם גיטרה. אינטימי וחם. מלב אל לב. "Straight from the Heart". זה גם לבבי וגם מאוד סטרייטי וסחי, כמו כל הערב הזה. אין כמו קצת שירה בציבור בקצב הרוק. או כמו מילות השיר שלו, "18 til I Die". יענו בן שמונה עשרה עד המוות.