שבוע אחרי ההופעה המוצלחת של סוזן וגה, ורגע לפני שליידי גאגא מגיעה לגני התערוכה, לא מפתיע שתל אביב הגיבה באדישות יחסית לגיחה הראשונה של מדלן פירו לארץ הקודש. בימים כתיקונם היתה מעוררת פירו באז מאסיבי בהרבה, היות ומדובר, בכל זאת, באחד הקולות הנשיים היותר מוצלחים של סצנת הג'אז-בלוז בשנים האחרונות. עדיין, בגל הופעות הייבוא השוטף אותנו בקיץ הנוכחי נתפס האירוע כזניח למדי בלי קשר לאיכותו. הבעיה הייתה, בעיקר, בשיבוץ הופעתה של פירו כאקט סולו באולם המשכן לאמנויות הבמה בתל אביב. הופעה במסגרת פסטיבל מוזיקה מוביל ("ג'אז בים האדום", למשל) היה מעניק לביקור הילה זוהרת בהרבה.
פרגון מחבק מהקהל והרבה מחיאות כפיים
אלא שפירו בחרה להגיע חרש חרש ביבבה, וגם לא ממש שיתפה פעולה בתחום הקידום התקשורתי. היא נאותה, למשל, להיפגש עם נציגי התקשורת המקומיים רק אחרי ההופעה, כשזה ממש לא היה אפקטיבי. מדובר, אגב, באקט שכיח מבחינתה. על פי השמועות, לפני ארבע שנים היא נעלמה לכמה שבועות בעיצומו של קמפיין היח"צנות לאלבום "Careless love", פריצת הדרך המסחרית הגדולה שלה, פשוט כי נמאס לה להתראיין.
_C.jpg "מדלן פירו הופעה 2 (צילום: טל פרי)")
באולם המשכן לאמנויות הבמה אומנם נרשמו כמה קרחות ביציעים, אך מתברר כי יש מיטיבי לכת, שהכירו את המוזיקה של פירו והיו מוכנים להשקיע בהתאם. היא זכתה לפרגון מחבק, שבא לידי ביטוי בפרצי מחיאות כפיים סוערות לכל סולו של הנגנים או אלתור קולי מרשים. ולפירו יש הרבה כאלה בגרון, את זה איש לא ייקח ממנה. אחרי הכל, טובי המבקרים כבר השוו את יכולותיה לאילו של בילי הולידיי האגדית.
מגע של קברט פריזאי מעושן ואינטימי
פירו, ילידת ג'ורג'יה, שגדלה בברוקלין, מצליחה באלבומיה להביא מגע של קברט פריזאי מעושן ואינטימי וזה עיקר כוחה. על הבמה, למרבה הצער, הקסם לא עובד באותה הצלחה. היא לא פרפורמרית גדולה, והמופע שלה הוא מיצג שלמות טכנית, אבל חסרה בו הילת הקסם, ההופכת חיבור בין אמן לקהלו לחוויה מיוחדת. גם המחשבה שפריסת שטיח ענק ודהוי על במה חשופה שמוארת בצמצום היא מתכון בטוח ליצירת אווירה אינטימית של חברים המנגנים יחד בכיף בסלון, כבר מוצתה מזמן.
_C.jpg "מדלן פירו הופעה 3 (צילום: טל פרי)")
אבל הבעיה העיקרית הייתה בחירת הרפרטואר. פירו, וזו אגב זכותה המלאה, ביצעה ברוב החצי הראשון של המופע קטעים מאלבומה החדש "Bare bones", שאת רוב שיריו כתבה בעצמה, והמעיטה בגרסאות הכיסוי שהפכו אותה לפרסונה עולמית. עד שהגיעו הקאברים ל "You're gonna miss me when I'm gone" של בוב דילן וכמובן "Dance me to the end of love" של לאונרד כהן, שהעניק לה את פרסומה הגדול בישראל, וזכה למרבה הצער לביצוע פושר למדי.
אף צד לא בא על סיפוקו המלא
פירו, כאמור, ניחנה בקול נפלא שלא עזר לה להתקרב ממש לקהל. בגיחה התל אביבית שלה היא רצתה להעניק והקהל רצה לקבל, אבל איכשהו אף צד לא בא על סיפוקו המלא. גם המשפטים שלמדה בעברית ("זה שיר אהבה", "זה שיר על שתייה"), האמירה על שאיפתה רבת השנים להגיע לישראל ("עכשיו אני מכירה אתכם, ואתם מכירים אותי") וההתנצלות שאינה מרבה לדבר בין השירים ("כשאני מדברת אני נוטה לנסות לספר בדיחות ואני ממש גרועה בזה") לא הפשירו אותה עד סיום ההופעה.
אגב, הצגת הנגנים כאשר כל אחד מהם זוכה לסולו בלתי נגמר, היא אולי סטנדרט הכרחי באירועים ג'אזיים, אבל אמש זה היה באמת מתיש, למרות שכל נגן מפליא בתחומו. אז מה נשאר? זמרת מצוינת, להקה משובחת, שירים לא רעים והגשה בינונית. אם כבר גאווה מקומית, צריך לצפות באחינועם ניני, או מארינה מקסימיליאן בלומין, כדי להבין איך מאותם חומרי גלם ניתן לרקוח מאפה משובח בהרבה והכל בזכות קצת קסם אישי מהסוג שמדלן פירו מתקשה לאמץ. אם כבר "Dance me to the end of love", נחכה לספטמבר ונשמע את המקור.