אפשר להצליח שלא לומר משהו פוליטי על פסטיבל מוזיקה ערבית בירושלים? אפשר. אך בכל זאת אומר רק את המשפט הבא: אמנם היחסים בין יהודים לערבים בישראל ירדו לשפל חדש מאז גל הפיגועים האחרון, אבל אם אפשר לשאוב עידוד ממשהו – אז הרי שהיחסים בין הנגנים היהודים לכלים הערביים מעולם לא נראו, ובעיקר נשמעו, טוב יותר. ההופעה של פרץ ומארק אליהו בפתיחת פסטיבל העוד ה-16 היא הסכם שלום בצורתו המוזיקלית.

ההופעה שפתחה את פסטיבל העוד הבינלאומי ה-16 בירושלים היתה יותר מהכל יצירה שהיא שילוב כוחות נדיר בשכיחותו וביופיו של מקורות תרבותיים יהודיים וערביים. מחד – כלי נגינה עתיקים ועתירי כבוד, שכיכבו כמעט בכל ממלכה ערבית (קמנצ'ה, בגלמה וטאר), ומנגד, אחד מהטקסטים המכוננים של התרבות היהודית – שיר השירים. פרץ אליהו לקח את הקטעים התנכיים הקאנונים האלו ועיבד אותם לכדי מופע ששמו "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דדייך מיין", והוא מלאכת מחשבת של שילוב צלילים.

פסטיבל העוד (צילום: עמרי בראל,  יחסי ציבור )
שילוב כוחות נדיר. פסטיבל העוד | צילום: עמרי בראל, יחסי ציבור

לא פשוט לקחת מספר רב של כלים מגוונים ולהימנע ממקקופניה, ובטח שליצור הרמוניה שתימשך ליותר מכמה רגעים, אבל זה בדיוק מה שמצליח פרץ אליהו לעשות במופע הזה. הוא משכיל לג'נגל בין מערכת תופים וכלי הקשה, קונטרבס, גיטרה, קמנצ'ה, בגלמה, טאר ושני קולות מהפנטים (שי צברי וחיה סמיר המעולים, שמצליחים להטעין את המילה מתבכיין במטען חיובי גדול). הרי מאוד קל להיסחף לווירטואוזיות חסרת פרופורציות עם הרכב של נגנים מוכשרים שכזה. אז אמנם במובן מסוים פרץ עצמו "משלם את המחיר" ונדחק קצת אל השוליים עם הטאר שלו, שלא מקבל מספיק זמן במה וגם לא הוגבר כהלכה, אבל ספק אם הסיפוק שלו עצמו נפגע מכך, בהתחשב שבנו מארק הוא הכוכב האמיתי של ההופעה הזו.

עוד ב-mako מוזיקה:

הקמנצ'ה של מארק, מעין כינור בגרסתו המזרחית, מספק את הצליל הדומיננטי ביותר במופע, ולא בכדי, משום שמארק הוא וירטואוז אמיתי, ולמרות שליטה מרשימה גם על הבגלמה – אצבעותיו תפורות למידות העדינות של הכלי היפה הזה, והוא מפיק ממנו צלילים שיקחו גם את הלב המערבי ביותר למחוזות שבין הנילוס והפרת. רוב הקהל חיכה לקטע המפורסם ביותר שלו, "חולות", וכשהוא הגיע בסוף – ובכן, זאת היתה חתיכת בוסה רטובה.

עוד שילוב מרשים שרוקח פרץ הוא במובן הסגנוני. המוזיקה הקלאסית הערבית שופעת ורבת פנים, אבל גם מסוגלת לשעמם את האוזן המערבית. גם קל מאוד לבנות על המשיכה האוריינטליסטית של צרכני התרבות הישראלים ל"קסמי המזרח". פרץ לא מסתפק בזה, לכן שמענו קטעים שמזכירים רוק ופיוז'ן – במיוחד בקטעים בהם ניגן מארק על הבגלמה. אסף תלמודי על הקלידים סיפק נגיעות אלקטרוניות מבורכות שסיפקו עומק, הגיטרה של עידן ערמוני הזכירה שיש גם כלי מיתר נחמדים אחרים, וכלי ההקשה של ארז מונק נתנו תחושה של חאפלה, אבל כזו של הביוקר. גם שי צברי חיכה קצת את שפתח את הצ'אקרה הסלסולית והתחיל בהילוך ראשון נמוך וטוב. הדבר היחיד שגרע מהחיבור הזה להרטיט באמת את כל לב ולב בקהל היה הסאונד, שמשום מה נשאר בעצמה נמוכה משל היתה זו הופעת סולו של נגנית נבל, וחבל.

פסטיבל העוד (צילום: עמרי בראל,  יחסי ציבור )
שי צברי. פתח את הצ'אקרה הסלסולית | צילום: עמרי בראל, יחסי ציבור

מה שעוד חסר קצת במופע זה אווירה שמחה. לקראת סוף ההופעה, בקטע הסולו המחשמל של הטאבלות (תופים הודיים), אני מוצא עצמי על סף פריצה בריקוד מביך ובלתי רצוני, אך מצליח להסתפק באמירת "וואו" חרישי ביני ובין עצמי. "ששששששש", משתיק אותי זוג צעיר, שנראה כאילו נחת הישר ממסיבת טראנס במדבר, "אתה מפריע לנו לשמוע". הלו, זה ערב הקראת שירה או הופעה על גבול החאפלה? אולי כדאי לפרץ להתחיל לחשוב על לשבור את הכלים בזמן ההופעה כדי לשלהב את הקהל. אני אארגן לו אחר כך כבר ערב התרמה. מגיע לו

פסטיבל העוד (צילום: עמרי בראל,  יחסי ציבור )
הופעה על גבול החאפלה והקהל מאופק. פסטיבל העוד | צילום: עמרי בראל, יחסי ציבור