אין דרך קלה להאזין ולכתוב על "Sol Invictus", האלבום השביעי של פיית' נו מור שיוצא כמעט 18 שנים אחרי "Album of the Year" מ-1997. כשזה הגיע לפריקת תסכול על המקלדת, התחלתי לעבור על תגובות, טוקבקים וביקורות של מעריצים מסביב לעולם, והתסכול הפך לנחלת הכלל. המטען הרגשי כבד מדי, בטח כשהטמפרטורה נוסקת ל-38 מעלות חום והיכולת הפיזית מתמעטת. במרכז הקושי נמצא הפרדוקס בכבודו ובעצמו, מייק פאטון, שמעולם לא נעלם תחת הרדאר והמשיך לעבוד על פרויקטים צדדיים, אבל שמר על מרחק בטוח מ-FNM.
מה תהיה הבשורה של פאטון שני עשורים אחרי? הזמן עבר והיסטוריה נכתבה, דיקטטורות נפלו, ז'אנרים קרסו, אחרים התרוממו, בישראל עדיין נתניהו, והוא כבר כמעט בן 50. זה לא יכול להיות עוד "Angel Dust", גם לא "King For A Day... Fool For a Lifetime", ומה הטעם להיגרר למטעני נוסטלגיה אם האיש שעומד במרכז כל זה הוא בגיל של אבא שלך, ואפילו לא כזה שנעלם וצץ לפתע. הוא היה כאן כל הזמן, קפץ לישראל בכמה הזדמנויות, טרובדור מודרני עם גרון סמיך, פסיכדלי, כזה שיכול לנוע על המנעד העצום שבין הבי מטאל, פאנק, היפ הופ, סול וצלילים שבוקעים מתוך הבוץ של הנשמה.
ועם כל הכבוד לפאטון והכישרון המלודי האגדי שלו, עשרים שנה יכולות לשאוב את כל הכוח מהתמודדות עם חיות פרא. ובכלל, מה המקום של פיית' נו מור בשנת 2015? היא מגיעה עם טיימליין עמוס, עם תארים, מסומנת ולא אסתטית כמו רוב הדברים המנוגנים היום, איך אפשר להתמודד עם קאמבק שספק ישרוף את הרדיו, ספק את החברים מהתיכון, שרבים מהם לא יזהו את פאטון גם אם יעשה להם poke בפייסבוק.
עם כל הקושי התהומי הזה חברי פיית' נו מור נכנסו לאולפן והקליטו את "Sol Invictus". ואם להשתחרר מכבלי העבר והעלילה המורכבת קצת, התרדמת הארוכה של הלהקה אף פעם לא היתה מוזרה מדי. בשנת 2009 התאחדו וחזרו להופיע (גם בישראל, ב-1 בספטמבר של אותה שנה), וזה הרגיש אורגני יותר מכל פרויקט צדדי שהתעסק בו פאטון באותה תקופה. כשהתחילו לטפטף במהלך החודשים האחרונים שירים מתוך האלבום השביעי, כשהראשון הוא "Motherfucker", תחושת הטבעיות מהמופעים החיים הפכה להתרגשות שיא, התרגשות שאוחזת בגרונות של מעריצים.
למרבה המזל תשעת השירים האחרים ב"Sol Invictus" משחקים באותם משחקי התרגשות וחנק. "מצעד השיבה, ברוכים השבים הביתה חבריי, לא תהיה יותר שינה על רצפת העץ הזו, הדלת של גן עדן פתוחה". שיר הסיום של האלבום הוא בין רגעיו היפים, מרימי הרוח וכנראה גם הסמליים, אבל גם לא זה שמייצג את אווירת הכסאח הנסיונית שבמרבית הזמן מנצחת על הכל. מצבי הצבירה באלבום מתחלפים מהר, לפעמים זה גותי, יש אלמנטים של פרוג, לרגעים זה מטאל, קצת פאנק ורוב הזמן יש בו מהתמצית המזוקקת ביותר של הרוקנרול (בולטים במיוחד בהקשר הזה: "Cone Of Shame", " Sunny Side Up ", "Superhero", "Rise of the fall" ו-"Matador").
גם ברגעיה החלשים יותר, כשהעסק הופך ליותר שכלתני, החזרה ההיסטורית של FNM לא גורמת לחוסר נוחות. הכל מונח במקום, והמרץ (שמובלט גם בזכות הפקתו של הבסיסט בילי גולד) מוקפד לאורך כל עשר הרצועות. "Sol Invictus" הוא, אם תרצו, טיפול זריז בחרדות נטישה, בחרדות הזמן, בחרדות הזקנה. הוא מענה לפחדים ומאיץ חלקיקים שיסייע לצלוח עוד שני עשורים של תרדמת אם יהיה צורך בכך. ועכשיו תשיגו את המאד'רפאקר, פאטון, בטלפון - כדי שנוכל להגיד לו את זה.