'אלדוראדו' של יהלי סובול ורע מוכיח הוא אחת משלוש המדליות שהרוק הישראלי מספק השנה לאוהדיו. אחרי השני של איזבו והראשון של עלמה זהר (ששונים ממנו כמעט בהכל) מגיע עוד אלבום משובח, שגורם לך לחשוב, לאהוב, לבלות, אלבום שמזכיר לך כמה מוזיקה יכולה להיות איכותית, כשמסביב נערמת המון אשפה. זה אלבום חלומי, שגורם לך לרצות לצאת לחופש, לנסוע לאיזה מלון ממוזג עם ערימת ספרים, לרבוץ שם שבוע, לשמוע מוזיקה טובה, ואז לנחות בשדה התעופה (אותו שדה תעופה של 'סאן חוזה'), חזרה לתל אביב המושלגת.
התקליט הזה מחבר יוצר, שחוברת המילים באלבומים שלו חשובה כמעט כמו הפלסטיק העגול, למוזיקאי שהיה יכול להסתדר מצוין גם בלי המילים. הסינרגיה, אם אפשר עדיין להשתמש במילה הזו לתיאור מוזיקה טובה, בין הטקסטים והלחנים של סובול, לעיבודים ולהפקה המוזיקלית של מוכיח, הולידה הרפתקה שנעים ומרתק להצטרף אליה, למסע של פיליאס פוג החורז, עם פספרטו שנושא את רוב הכלים, תרתי משמע.
סובול הביא לכאן את התבונה, העומק, העדינות, הרגישות למצבים, ההסתכלות המיוחדת שלו, הרגועה, הקולית, על הדברים. הקוליות הזו פגשה מגניבות מסוג אחר לגמרי, את המוח הקודח מצלילים של מוכיח, שמצדיק כל מחמאה שנאמרה על היכולות המוזיקליות שלו. באלבום הזה הוא שב ומוכיח (משחק מילים מחויב), שלא רק שכל צליל שהוא מוציא תחת הידיים נשמע מעולה, אלא שהוא עשוי גם מחומרים אחרים, נגישים יותר, לפעמים אפילו רכים. יהיו שיאמרו שכל אחד מהם מיתן את השני קצת לכיוון שלו. כיוון שדלת האולפן היתה סגורה ניתן רק לשער כי היו התלבטויות, דיונים, אולי אפילו ויכוחים, ובסופו של דבר המוזיקה ניצחה. האמת היא שלשניים כאלה קשה להיכשל.
המסע של סובול את מוכיח לאותה אלדוראדו קסומה, עיר זהב פלאית, הוא כמובן מסע-דמה, שמתרחש בדמיון, בראש, בגוף, מבלי לצאת מתל אביב, כמעט מבלי לקום מהכורסא בחדר העבודה, מהבלטה באולפן, מקסימום קפיצה קטנה לאלנבי, מתחת לשולחנות, לתוך מיטות חולות. זהו מסע ספרותי, גולד-דיגינג נפשי, פואטיקה של רוק, שמעמידה את קלישאת החיפוש העצמי באור ציני. התשובה של סובול נמצאת בכתיבה, בעשייה, במילים, בהפיכת הקש לזהב, למשל בשיר כמו "ערפדים", שמתחיל קודר בבקבוק קוקה קולה על סרט נע וחלום על חיים אחרים ובזכות העיבוד המופלא של מוכיח מקבל תפנית מפתיעה. מוזיקה, זה הדבר האמיתי, שבים השניים ואומרים לנו.
ב"אלדוראדו" ממשיך סובול, בעזרתו של מוכיח, לעשות רוקנ'רול שמחובר בעיקר לעצמו, בתוך בועה מנותקת מתכתיבי הזמן, המקום והאווירה, נמלט מהצורך הישראלי המיידי לנסח סלוגנים וטייטלים. הבחירה ליצור בועה הולכת עם סובול כבר כמה שנים, עוד מימי מוניקה סקס, מפוכחת ועקבית. אין אצלו מקום לפוליטיקה, יש מקום בעיקר ליחסים, לדמויות כמו-ספרותיות ("היא לא יפה", "נערות רמת-גן"), להתבוננות פנימית ("חייל להשכיר"), וקצת לזיכרונות, לתקופות ונשים שברחו לו כמו חתולות ("תני לי עצה").
השפה נשארת "רזה", השירה שקטה גם כשמתחתיה רוחש הדיסטורשן, נגינת הגיטרות מדויקת, השלווה עוצמתית, הכריזמה נישאת למרחוק ללא מאמץ, האמירה לא תמיד ברורה עד הסוף (וככה צריך) אבל מורגשת היטב - כל הדברים שעשו את יהלי סובול לרוקר המצוין והחכם שהוא. כשהוא מנותק מלהקה, ממדינה, ממשפחה, זוכה סובול להיות "חופשי מכל השדים" ('חייל להשכיר'). חופש, אותו מפתח חמקמק בו תלוי הכל, התנאי ליצירה.
דווקא משום שמדובר באלבום שהפיק רע מוכיח מפתיע שמוזיקלית הוא מחובר הרבה יותר לפעם מלעכשיו, להיסטוריה של הרוקנ'רול, עם רפרנסים ברורים לשנות ה70', ה60', אפילו ה50', למוזיקה מסרטי קולנוע, עד ל'סלסה' ובחזרה. הגאונות של מוכיח היתה לקחת את הכוונות של סובול ולתרגם אותן לרצועות עשויות היטב, שעובדות גם בהאזנה קשובה וביתית וגם בהאזנה תוך-כדי נסיעה, ומדובר במחמאה.
'אלדוראדו' הוא לא תקליט ענק, לא אחד כזה שמגדיר מחדש קריירה או יפתח בה פרק חדש. הוא פרויקט נהדר שהפגיש באורח חד-פעמי שניים מיוצרי הרוק האיכותיים בארץ בעשור האחרון. חסרה בו, ואולי טוב שכך, השאפתנות, הכמיהה לשוב ולהצליח בגדול. את זה, כך נדמה, משאירים השניים לסינרגיה אחרת, לא זו שנוצרה ביניהם.