רדיוהד בישראל: רגע נדיר בין להקה וקהל

לפעמים צריך רק רגע אחד כדי לסדר ערב שלם. בשעתיים הראשונות שלהם בפארק הירקון היו רדיוהד כל מה שציפית מהם: להקה מעולה למי שאוהב את הראש. מאז שהחליטו שאין להם כח לשחק את המשחק הבנאלי של בית/פזמון הם מרחפים בכשרון רב בעולם של מוסיקה מתוחכמת, מרשימה, אך לעיתים מעט חסרת פואנטה.

במופע החי יש להם התעקשות על וידאו ארט מתוחכם, ממוקסס בלייב, שהוא מאוד מרשים, ונראה כמו יצירת אמנות נפרדת, אבל אינו מספק את הקרבה הראשונה שנותנים מסכי הענק שמראים קלוז אפים רגילים. מה שזה אומר, הוא שבשביל רוב הקהל, תום יורק הוא נקודה קטנה ומרוחקת. וזה חבל כי הוא דווקא מתנועע על הזמן, מפתה את מי שרואה אותו, ומשקיע. הוא מנופף בידיו, מתערסל מול הקהל, אבל מי שבאמת נהנה מזה הם רק אלה שעומדים קרוב, בפארק של 50 אלף איש זה חלק קטן.

רדיוהד גם לא ״בונים ערב״. בין כל שיר לשיר יש דקה ארוכה של שקט, שהורסת כל מתח שנבנה בשיר הקודם. וכך כל שיר צריך מחדש לשאת על כתפיו את כל האירוע. ולעיתים באמצע הערב, כשהם מנגנים שירים פחות מוכרים וממש נטולי פואנטה, נניח Weird Fishes/Arpeggi מהאלבום In Rainbows, גם המעריצים השרופים מגניבים פיהוק.

כן, הם מוזיקאים מעולים. לא במקרה הם אחת ה-להקות של כל הזמנים, והם בכושר שיא. טום יורק מיילל נפלא, הקול שלו מושלם. אבל יש לא מעט בעיות, במיוחד עם הביט האלקטרוני. זה לא הולך עד הסוף, אבל זה תוספת שתמיד מרימה. איכשהו בהופעה נדמה שענין האימפקט לא מפוצח עד הסוף. בטח לא באצטדיון ענק עם סאונד מעט חלש. ובלי כלי מיתר כמו נניח באלבום האחרון.

אלא שאז בא ההדרן השני. ההדרן הראשון עם Lotus Flower, No Surprises ובעיקר Paranoid Android שנתן תחושה של שיא. אחרי שישה שירים, מול קהל שמוחא כפים בכל הכח, הלהקה ירדה מהבמה. רק בשביל לחזור שוב לדבר האמיתי.

למעשה שום דבר במשך הערב לא הכין את הקהל לרגע הזה. תום יורק שפע אהבה מהתחלה; הוא חייך, נפנף בידיים, ואמר אפילו "יאללה" חמוד לפני אחד השירים. אבל קשה להגיד שהוא תקשר עם הקהל מילולית. ואז הוא עלה להדרן השני, ולראשונה בערב פצח בנאום. הוא נזכר ב-1993 ברוקסן ובתל אביב, ובכמה זה היה משמעותי עבורו בשעתו, ואז נתן ביצוע מושלם ל״קריפ״. אבל ביצוע כזה שאין. רגע נדיר, שבו אמן ולהקה הופכים ממש לגוף אחד. שירה בציבור, בערב שכמעט ולא היו בו רגעי שירה בציבור, כי אין איפה. ומה שנוצר זה אחד מהרגעים האלה שנצרבים לנצח.

אחרי זה הוא המשיך ב-The Bends ו-There There ולסיום הגיע לשיר האהוב, Karma Police. לפני הסיום ממש, הוא הבין שצריך להגיד משהו על הסקנדל והחרם. אז הוא אמר בקטנה: ״בסוף אתה בא ושר כמה שירים. וזהו״ ונדמה היה שהוא רוצה לחבק את הקהל ולהסביר להם, לכל ה-47 אלף כמו שהוא אמר קודם, שהוא אוהב אותם באמת. אחר כך בא עוד ביצוע נהדר, ובסופו מחיאות כפיים ארוכות, מהסוג שנדיר לשמוע בפארק הירקון.

זהו. אפשר עכשיו לצלול לליין-אפ של הערב עצמו. 17 שירים בשעה ועשרים הראשונות. עם רגעי שיא בPyramid Song, Bloom, Everything in its Right Place ו-2+2=5 המעולה. היו גם רגעים פחות מושלמים, אבל בסך הכל רדיוהד הם להקה מליגת העל, עדין בשיא כוחה, ומרשימה מאד. גם אם אני תמיד מצטער שהחברים האלה כל כך מתעקשים לא לכתוב "שירים" סטנדרטיים.

ואז כמובן באו ההדרנים והערב עלה עוד ליגה. אבל את זה כבר אמרנו. זהו. אני מניח שקוני הכרטיסים נהנו מאוד ויזכרו את הערב הזה. אני לא בטוח שהחלק שלפני הדרנים, היה משכנע אדם שאינו מעריץ מושבע. והסאונד היה לא משהו. לא ברור למה.