איזה מזל שג'ים מוריסון מת. זה לא הדבר היפה להגיד, אבל זה נכון. אם ג'ים מוריסון לא היה מת, הוא עלול היה להפוך לעוד קלישאת רוק מהלכת. המפיקים היו מביאים אותו להופיע באצטדיון רמת גן, עשירי ישראל היו משלמים אלף שקל כדי לראות אותו מהשורות הראשונות וחובבי הרוק היו מתלבטים אם לשלם מאות שקלים בשביל לשבת במקומות הגרועים או להישאר בבית. מזל שג'ים מוריסון מת, הרווחנו את המוזיקה שלו.

אגדות חיות על הבמה בהאנגר

אמש בהאנגר 11 ראינו שניים ששרדו. שניים מהדורז. מהדלתות. אגדות חיות. הקלידן ריי מאנזארק והגיטריסט רובי קריגר. שניים שהיו שם כשעשו אהבה חופשית אמיתית, בלי לדאוג מאיידס. שהיו שם עוד לפני שהבינו (או שרצו שנחשוב) שלסמים קלים יש מחיר כבד. צליל הגיטרה הנהדר של קריגר, שהרבה בסולואים, וצליל הקלידים האדיר של מאנזארק, שכבר לא צריך לנגן באסים. איך הם נשמעים מצוין, איך הם נראים נורא.

דורז הופעה (צילום: נעם וינד)
כמה זקנים ככה טובים. ריי מאנזארק, הדורז בהאנגר 11 | צילום: נעם וינד

דורז הופעה (צילום: נעם וינד)
סולואים נהדרים בצליל נפלא. רובי קריגר | צילום: נעם וינד

מזל שג'ים מוריסון מת ולא זכינו לראות אותו עם כובע בייסבול מכסה את השיער המקליש ובלי זקן צרפתי שמסתיר את הקמטים. במקומו קיבלנו סולן בן דמותו, דייב ברוק, שנשמע בדיוק כמוהו, משתמש באותה מימיקה על הבמה, ומענטז כאילו המצבה של מוריסון בבית הקברות פר לשז בפריז לא הפכה למוקד עלייה לרגל ב-40 השנים האחרונות.

הקהל היה על הרגליים כל הערב

בגלל סכסוך עסקי עם המתופף ג'ו דנסמור, אסור למאנזארק וקריגר לכנות את עצמם "The Doors" בהופעה. לקהל זה לא משנה, כל הכרטיסים למופע אזלו מראש ולא היה מקום להכניס זבוב להאנגר המפוצץ. כל המעריצים עמדו על הרגליים מהצליל הראשון של "Roadhouse Blues" ולא הפסיקו לשיר עם הלהקה עד לתו הסיום של "Light My Fire" בהדרן. מזל שמוריסון מת כבר אמרנו? אם הדורז היו קיימים ולוקחים אלף שקל על הופעה ברמת גן, היינו רואים את הקהל העשיר שממלא את ההופעות האלה יושב בשורות הראשונות ומוחא כפיים בקצב במקרה הטוב.

דורז הופעה (צילום: נעם וינד)
כמו המקור. קריגר וברוק, הדורז בהופעה | צילום: נעם וינד

הפעם זכינו לראות את הקהל הרוקיסטי האמיתי של ישראל. זה שקיבל את ציון "הקהל הטוב ביותר של הסיבוב עד כה" ממאנזארק במהלך ההופעה (והקהל התלהב מההכרזה, בלי להתבלבל מהעובדה שזו ההופעה השניה בטור, אחרי ההופעה לזכר מוריסון לפני יומיים בפריז). עומד על הרגליים, עם כוס בירה ביד אחת ויד שניה באוויר - שר, רוקד, מתלהב. נותן בראש. היו הרבה סמים באויר, היה חשמל באויר. הרוק הישראלי לא מת, הוא פשוט שר באנגלית שירים בני 40 שנה ויותר.

הקדישו לישראלים את שיר השלום "Five to One"

הלהקה נהנתה מכל רגע. את השיר "Five to One" הם הקדישו לקהל הישראלי, זה שרוצה לעשות אהבה ולא מלחמה. זה שרוצה שלום. והקהל המקומי הצטרף לכל מילה בשיר, ולרגע אפשר היה לחשוב שאנחנו נמצאים במועדון הפילמור בקליפורניה, בואכה הסיקסטיז. במסך מאחורי הבמה עברו גיבורי תרבות של הבלוז האמריקני, בי בי קינג, מאדי ווטרס ולרגע היה שם גם ג'ים מוריסון, בלי סנטימנטליות ובלי דקת דומיה דביקה. רוקנ'רול טהור. רוקרים מזדקנים לא יפה, חוץ מאלה שנשארים צעירים לנצח.

רשימת השירים

Roadhoase Blues, Break on Thru, Strange Thing, Music's Over, Peace Frog, Blue Sunday, Love Me Two Times (עם סולן אורח: הישראלי עידן עמרן), Alabama's Song, Backdoor Man, Five To One, Spanish Caravan, Not To Touch, Gloria, Touch Me, L.A. Woman. הדרנים: Riders On The Storm, Light My Fire.

דורז הופעה (צילום: נעם וינד)
אול נייט לונג. הדורז בהאנגר 11 | צילום: נעם וינד