"אורשמש מחלט" של עמנואל הוא אחד האלבומים האיכותיים שיצאו בזמן האחרון בארץ. בקור רוח, בנועם, מבלי להתבייש, מגיש כאן עמנואל (עמנואל חצור) אחד עשר שירים, חלקם פרי עטו, חלקם שירי משוררים, שפותחים חלון נקי וצח אל אוויר אחר ותחושה של התחדשות. כעטיפתו הלבנה, הבהירה, האלבום הזה נשמע כאירוע חגיגי. קל לדמיין את עמנואל ונועה לוי בחליפות לבנות יושבים ב"צוותא" ושרים את מילותיו של י.צ. רימון ב"אהוב את העלמה".
"אורשמש מחלט" הוא אלבום שעושה הרבה כבוד לעברית, לאותה שפה שהתדרדרה בפופ המקומי ל"ישראלית", שהתגלגלה ברחוב בין צלצולי הטלפונים. המילים המנוקדות בעטיפה הן רק האריזה החיצונית. בפנים אוסף עמנואל את השפה חזרה הביתה, אל ארון הספרים הישן-חדש, בו מככבים יונתן רטוש ("לפי חרב" ו"קץ"), דוד אבידן ("הרחובות ממריאים לאט") ונתן זך ("רגע אחד"), אותם הוא מלחין בכישרון רב.
"לפי חרב" זוכה לביצוע מארש דרמטי לו הוא ראוי. "קץ" מתקבל יפה כרוק אקוסטי קצבי. "רגע אחד", כפי שהוא מבקש בשורה הראשונה, יוצר רגע שקט, מהורהר ויפהפה בלב האלבום. "הרחובות ממריאים לאט" הוא נקודת השיא של הדיסק הזה. מצד אחד מדובר בלהיט (לא פחות), מצד שני בשיר שגורם למאזין להקשיב למילים רוב קשב ולרצות להכיר עוד מיצירתו של אבידן. לו היה עמנואל מפורסם יותר ניתן היה להקביל את הביצוע הזה לחידוש שעשה ברי סחרוף לפני כעשור ל"עוד חוזר הניגון".
ליד המשוררים, על אותו המדף, נמצא ספר הספרים. כשעמנואל מלחין ומבצע ב"קריאה - להתעורר" את בראשית ב' על בריאת האדם וב"איתי מלבנון כלה" את "שיר השירים", הוא מפיח בטקסטים הקדמוניים האלה רוח חדשה. מהפה שלו הם הופכים לשילוב משובח של רוקנ'רול עם מוזיקת עולם, לשני קטעים מהנים במיוחד, שאפשר אפילו לרקוד בהם. גם כאן חוזרת התכונה המבורכת של עמנואל כמלחין ומבצע שמקדש את השפה ואת המקורות ולא מנסה לבלוע או להטמיע אותם בסגנון שלו, אלא להתחבר אליהם באמת, ממקום של כבוד וענווה.
עמנואל עצמו, במילותיו, בשירים כמו "ארבע קירות ותקרה", "שחרית" ו"קח עוד נשימה" הוא ציפור נדירה בעולם שהולך ומאבד את התרבות, במובן הקולטוריסטי של המילה. משכיל, קוהרנטי, רחב, עמוק וגלוי לב, הוא כותב שירים מצוינים, שמתאימים מאוד ליכולות (ולמגבלות) שלו כזמר מבצע. ב"ארבע קירות" הקצבי הוא מתוודה על תשוקה לאישה נשואה, גם "שחרית" הוא שיר אהבה ותשוקה לאישה, מהסוג שכבר ממעטים ליצור כאן. ב"קח עוד נשימה", שמזכיר רגעים יפים של אפרים שמיר ואפילו יוני רכטר, הוא שר לעצמו ולמאזין שיר תקווה נעים.
מצד שני, חבל שטקסט יפה שלו ב"באר בשדה", בו הוא מתגעגע לפעם, לפשטות ומשורר בשבחה של באר מים חיים, מתבזבז על ביצוע fאנקי-ראפ קצבי שנשמע מנותק, לא שייך לאלבום הזה ועשוי לא טוב. ייתכן שיש כאן ניסיון ליצור ניגוד מובחן בין המילים שמטיפות לתרבות גבוהה לבין "תרבות שלמה שמנתקת ת'קוים" ו"המכונה שעובדת ומכתיבה את הכללים", אבל התוצאה היא לטעמי השיר החלש והמיותר באלבום הנהדר הזה.
הבסיס של האלבום הוא גיטרה אקוסטית כחלק ולצד חטיבת קצב של בס תופים, מה שמשאיר הרבה אוויר ומקום לקול הדי סטנדרטי של עמנואל ולשירה ולקולות הרקע המצוינים של נעה לוי. ניכר כי הנגנים שמלווים את האלבום - בן ורד בבס, אבי ברק בתופים וכלי הקשה, אוהד דניאל בצ'לו ואורי ביתן בקלידים – הפנימו יפה את הגישה העיבודית וההפקתית של עמנואל והמפיק המוזיקלי דוד לוריא.
"אורשמש מחלט" לא יהפוך את עמנואל לכוכב ונדמה שזו גם לא המטרה שלו. מדובר במוזיקאי, יוצר וזמר נהדר שראוי לכל מחמאה על אלבום הבכורה שלו, אלבום טוב מאוד, שיכול להוות עבורו ספתח נאה לקריירה ארוכה ועשירה באגף האיכותי של הרוק המקומי. יהיה מעניין לעקוב אחריו באלבום הבא ולבדוק איך והאם יבחר ליצור אותו, לאיזה כיוון יפנה ולאן ימריא הרחוב שלו בפעם הבאה.