להקת פורינר בהופעה בהיכל התרבות

פורינר בהופעה (צילום: רועי ברקוביץ') — פורינר בהופעה | צילום: רועי ברקוביץ'

מסע אחורה בזמן זו אפשרות שתמיד ריתקה את האנושות, אבל נשארה נחלתם של יוצרי ספרים וסרטים בדיוניים. ובכן, לא עוד. כל האנשים שמאמינים שהדבר לא אפשרי בגלל "פרדוקס הסבא", יכולים להתחיל לחשוב על יעדים מעניינים מההיסטוריה, כי להקת "פורינר" הגיעה אמש להיכל התרבות בתל-אביב והוכיחה חד משמעית שהמסע אחורה בזמן אפשרי.

שלושים ושבע שנים עברו מאז שיצא האלבום הראשון של "פורינר". הרוב המוחלט של האנשים מתוך 2700 הנוכחים אמש, היו בני נוער באותה השנה. שמונה עשרה חברי להקה באו ועזבו מאז, אך "פורינר" עדיין צועדת קדימה. "לא היינו כאן הרבה זמן", אמר קלי הנסון, הסולן הנוכחי, לפני השיר השלישי. "אז בואו נוריד את האבק ברשותכם", המשיך, והנגנים סביבו התחילו לנגן את "Cold as Ice", שמחזיק על גבו כמויות אבק שמזכירות ימ"חים צבאיים מוזנחים. אפשר לומר הרבה על להיט הסבנטיז הזה, אבל הוא עדיין עובד.

ועבודה זו בדיוק המטרה שלשמה "פורינר" הגיעה לכאן. הביצועים היו טכניים ומדוייקים, הסולואים של הגיטרות החשמליות היו ארוכים ומתוכננים, וכמות המלל שהאנסון ירה מפיו במקום לשיר הזכירה יותר מערכון עבש של אמן סטאנדאפ ותיק מאשר כוכב רוק. וכאן ברשותכם, אפסיק לבקר לשלילה את מה שהתחולל אמש על הבמה, כי מה שהיה על הבמה היה משני להצגה העיקרית שהייתה בכלל בצד השני, בצד של הקהל.

הקהל הטוב ביותר בהופעות הוא כזה שרחוק ככל האפשר מהגילאים שאחריהם כולם מחזרים. האנשים בני העשרים וחמש עד שלושים וחמש חולים לרוב במקרה קשה של ציניות ממארת. אם תלכו לכמעט כל הופעה בבארבי או בנמל, כשאמן בסדר גודל כזה מגיע, תמצאו שורות שורות של אנשים סטטיים עם ראשים מתנהנהים, שאולי עושים חיים, אבל מזכירים יותר מתים. לעומת זאת, הקהל המבוגר, שהגיע אמש לראות אנשים מבוגרים לא פחות מהם, מנגנים מוזיקה שעוד בשנות התשעים נחשבה למיושנת, הגיע ליהנות.

מדהים היה לראות עד כמה כל הצופים אמש שמחו לשמוע את אותם צלילים מוכרים. למרות שמדובר היה במופע ישיבה, כמעט כולם עמדו על רגליהם והניפו את ידיהם לשמיים, בלי הפסקה. אדם שישב לידי והחזיק במשקפת כאילו הגיע לקונצרט קלאסי התלונן באוזניי שזה לא בסדר שכולם מסתירים לו. חמש דקות לאחר מכן, הלהיט "Blue Morning, Blue Day" התחיל להתנגן והוא מצא עצמו קופץ באוויר כילד מאושר.

יותר מהכל זה מה שהיה אמש, אושר. אושר והעדר מוחלט של ציניות, שבלט אל מול רמות הפאתוס המרשימות שאליהן המוזיקה של "פורינר" הגיעה. כשהאנסון, שבשלב הזה כבר לווה על ידי מיק ג׳ונס שהקים את הלהקה ובטח מצטער שלא מצא את מעיין הנעורים כמו שעשו ג׳אגר וריצ'רדס, ביקש מכולם בקהל לגעת באדם שנמצא לידם והתעקש על כך - זה מה שקרה. כשסיפר בדיחות כולם צחקו, וכשהזכיר את העובדה שאחד מהנגנים החלים מסרטן כולם הריעו באותה ההתלהבות.

הקהל התמסר לגמרי לידי האומן של החבר׳ה האלה, שהחליטו לוותר על האמנות ופשוט לעשות טוב כמה שאפשר לכמה שיותר אנשים. בשלב מסוים הם אפילו לקחו מצלמה ממישהו בשורה הראשונה וצילמו אחד את השני כדי להעניק לאותו מעריץ חוויה טובה עוד יותר.

והשיא? השיא הגיע כשהקיטש הרקיע. באלבום ההופעה החיה של "גאנז נ' רוזס" ישנו ביצוע מופלא ל-"Knockin' on Heaven's Door", שבו אקסל רוז מפעיל בצורה מופתית את הקהל, ששר ביחד עמו לבסוף את הפזמון באופן שעד היום מעביר בי צמרמורות בכל האזנה מחדש. רגע דומה התרחש אמש כשהלהיט הנצחי "I Want To Know What Love Is" התנגן ואלפי אנשים שרו אותו יחדיו. עבור כל הנוכחים, השירה המשותפת המרגשת הזו הייתה מסע בזמן לשנים שזכורות מבחינתם כנהדרות. הם לא זכרו את הקשיים שבטח חוו או את הכשלונות, כשבאותה השניה חשבו רק על כל האהבות הנפלאות שהיו להם. למסע בזמן שכזה אי אפשר להצמיד תג מחיר. תשאלו את שוקי ווייס, שהודיע אתמול על הבאתם ארצה של חבורת קשישים מרגשת לא פחות.

*"פורינר" יופיעו הערב (חמישי, 26.3) בהיכל הספורט בחיפה

מצאתם טעות לשון?