כמו לא מעט גיטריסטים שעשו זאת לפניו, חלקם אף בהצלחה לא מבוטלת (ברי סחרוף, למשל), עובר ניר גבע לקדמת הבמה. אחרי שליווה את הדג נחש, רמי קליינשטיין, עברי לידר, כוכב נולד ועוד, הוציא לאחרונה גבע את אלבום הבכורה שלו, "תיקון".
לכאורה זהו אלבום בו המוזיקה - רוק חביב ולא כבד, שמהדהד השפעות משלל האמנים איתם ניגן גבע ומרוקיסטים רכים יחסית כמו לני קרביץ, עומדת בסתירה לתוכן האישי והרציני, כשגבע מציג עצמו כאן בצורה חושפנית וכנה. אולם אחרי כמה וכמה האזנות מתקבלת התמונה הגדולה, ומתגלה אלבום בכורה ראוי של יוצר אמיתי.
גבע כתב כאן את כל המילים והלחנים, ניגן בעצמו בכל כלי הנגינה והיה אחראי גם לעיבודים להפקה המוזיקלית. אלה לא סתם נתונים טכניים שנועדו לעורר הערכה. השליטה המוחלטת של גבע בכל האספקטים של האלבום הזה מעמיקים את האמירה שלו ומחזקים את תחושת האותנטיות.
טרגדיה אישית כנקודת מוצא
"תיקון" מתעד את המסע והתיקון האישיים שעבר גבע, בעקבות הזיכרון של אחיו, טל גבע ז"ל, שנהרג מפליטת כדור. גבע היה אז ילד ואת הזיכרונות מאחיו המת ומהאובדן נשא איתו כל השנים עד לאלבום הזה, שהטרגדיה היא נקודת המוצא שלו, סביבו נוצקים החיים שמעבר - האהבה, החיפוש, הרוך, הרגש.
ככזה, מעורר "תיקון", האלבום ושיר הנושא שלו תחושה של קרבה אל השכול הפרטי של גבע, הרגשה של הזדהות והשלכה לחיים האישיים, כשכמעט כל השירים, גם טובים יותר כמו "משם", או טובים פחות כמו "מודה", נשמעים כאילו יצאו ממעמקי נשמתו של גבע עם מען ברור אל בלוטות הרגש של המאזין.
ככותב שירים, הפשטות של גבע מנצחת. יש משהו מאוד אמיתי בטקסטים ברורים כמו הסינגל "אנשים", שעוסק מנקודת מבט של ילד בצביעות ובשקרים בעולם ה"גדולים". או למשל בשיר כמו "צריך להספיק", שמסביר למה כדאי ליהנות ממה שיש ולא לרדוף אחרי מה שאין, בפולק שקט בסגנון גבע אלון, שמתגבר למקצב גרובי ושירה סטייל אמדורסקי.
יש לו גם צד מתקתק
אבל השיר הכי טוב באלבום, הכי שונה, מגניב ותופס את האוזן, הוא "המלכה יורדת", בו ניכרת ההשפעה של הרכב כמו "הדג נחש", עם צליל fאנקי-Rn'B מגניב שמתלבש על טקסט קצר וקולע, שפשוט כיף לשמוע.
יחד עם זאת, גבע יודע להחצין גם צד מתקתק יותר, ולכתוב שירים שנשמעים כאילו נוצרו עבור טינאייג'רית מאוהבת. זה קורה לו, למשל, ב"רק לא סוכר", שהולך על גבול הקיטש, וב"מודה", שכבר הוזכר.
המילים כאן מתוקות כמעט מדי, ובשילוב הלחן החמודי מדי, נוצר שילוב עיסתי ודביק, שהוא אומנם בעל פוטנציאל מסחרי גבוה, אבל פחות טוב משאר הקטעים באלבום.
יהיה ברי?
בסך הכל מדובר בעשרה שירי רוק ישראלי רכים יחסית, כיפיים, נעימים ומושלמים לחורף. יש לניר גבע עוד לאן לצמוח ולהתפתח מבחינת עיבודים - לא יזיקו קצת יותר תחכום, קצת יותר טוויסט.
אבל בשביל אלבום סולו ראשון זה לא רע בכלל, אפילו טוב. ניר גבע הוא אולי עוד לא ברי סחרוף הצעיר (למרות שארח אותו במופע ההשקה שלו, ענייני חברת תקליטים משותפת, ככל הנראה) אבל הוא בהחלט בכיוון הנכון.