קונצרט עשור למותה של נעמי שמר
"אני גיטרה" ו"פגישה לאין קץ". אסף אמדורסקי | צילום: אורית פניני

קונצרט עשור למותה של נעמי שמר
"חורשת האקליפטוס". מירי מסיקה | צילום: אורית פניני
קונצרט עשור למותה של נעמי שמר
"אהבה בת עשרים" ו"ירושלים של זהב". דוד ד'אור | צילום: אורית פניני

התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של רפי קדישזון ציינה אמש בהיכל התרבות בתל אביב, בהשתתפות שורה מכובדת ביותר של זמרים מבצעים, עשור למותה של נעמי שמר ז"ל. אסף אמדורסקי ומירי מסיקה, דוד ד'אור ושלמה גרוניך, נורית גלרון ואתי אנקרי, הראל סקעת ורוני דלומי, אבי גרייניק ועידו מוסרי, תמר גלעדי והמנחה גיא זו-ארץ - הצטרפו אל התזמורת בשורה של ביצועים למעט ממיטב השירים של שמר.

התאמת המבצעים לשירים היתה נכונה ברוב המקרים. קדישזון, שהיה אחראי לעיבודים ולניצוח, עשה יחד עם התזמורת עבודה מצוינת, מענגת, מרוממת נפש. התזמורת נשמעה כמו שאתה חולם בלילה שתזמורת סימפונית נשמעת, מדויקת ועריבה, לוטפת ומנחמת כשצריך, וגם כשהיתה דרמטית עשתה זאת באלגנטיות. הפסקול שיצרה לאורכו של המופע הביא להיכל התרבות השפעות קלאסיות, אבל גם אירופאיות ואמריקניות. אפשר היה לעצום את העיניים ולדמיין מעין מחזמר בברודווי משירי נעמי שמר, או מיוזיקל הוליוודי כחול-לבן.

קונצרט עשור למותה של נעמי שמר
"העיר הלבנה". אתי אנקרי ונורית גלרון | צילום: אורית פניני

קונצרט עשור למותה של נעמי שמר
"על כל אלה" ו"לשיר זה כמו להיות ירדן". הראל סקעת | צילום: אורית פניני

מרבית הזמרים שרו נהדר, וחלקם מעט פחות טוב, אבל הסך הכל היה מרשים בהחלט. סדר השירים נקבע בהתאמה לקשר שלהם לסיפור חייה של שמר, שסופר לאורך הערב על ידי המנחה גיא זו-ארץ, אשר עשה עבודה טובה, למרות עודפים של קיטש, ובעזרת תמונות וסרטונים שהוקרנו על המסכים. לגבי כל שיר צויין מתי נכתב, עבור מי ובאיזו הזדמנות.

בין הביצועים הוקרנו על המסכים מספר קטעי וידיאו שנעו בין המעשיר למיותר. נחמד היה לראות את נעמי שמר ז"ל בעודה בחייה, מתראיינת בהומור לאלי יצפאן ויאיר לפיד ומספרת על חולשות האנוש שלה ומשפחתה. נחמד גם היה לראות את אחותה, ביתה ונכדה מבקרים בבית בו נולדה בכנרת. הרבה פחות נחמד היה סרטון התדמית של הקרן הקיימת לישראל לפרויקט החיילים הבודדים שלה, גם אם היא נותן חסות שסייע במימון האירוע - תקרינו את הסרטון הזה כשהמופע משודר בטלוויזיה, למה היושבים באולם צריכים לסבול.

קונצרט עשור למותה של נעמי שמר
"חמסינים במשלט". שלמה גרוניך, אבי גרייניק ועידו מוסרי | צילום: אורית פניני

קונצרט עשור למותה של נעמי שמר
"ואלס להגנת הצומח". רוני דלומי | צילום: אורית פניני

התזמורת הפילהרמונית התמחתה עשרות שנים ביצירות קלאסיות, ועל שמר, כיום, ניתן לומר שהיא המוצארט של ישראל. היא הוכתרה בעבר בתואר "המשוררת הלאומית", זכתה בחייה בכל פרס אפשרי והיתה המוזיקאית הראשונה בישראל (לצד משה וילנסקי ז"ל) שזכתה ב"פרס ישראל", בשנת 1983.

שמר היא באמת אחת היוצרות הגדולות שקמו לזמר העברי בכל תולדותיו (יש שיאמרו הגדולה שבהן), ובכל זאת, כשנה וחצי לפני מותה, כאשר יצא מארז גדול משיריה, היא כבר הוגדרה על ידי מבקר צעיר כ"נקבת טירנוזאורוס זקנה" ש"קשה להאמין לה". מאז עבר, כאמור, מעל לעשור, ונעמי שמר ז"ל היא עדיין אייקון תרבותי חשוב, גם אם זוהרה הועם מעט בחלוף השנים.

קונצרט עשור למותה של נעמי שמר
"נועה" ו"על הדרך עץ עומד". תמר גלעדי | צילום: אורית פניני

קונצרט עשור למותה של נעמי שמר
המנצח רפי קדישזון עם הכנר הראשי ונגני התזמורת הפילהרמונית הישראלית | צילום: אורית פניני

זה תהליך טבעי שבסופו השירים שלה, שהם כמצבות-עד לישראל תמימה (ויש שאמרו מדומיינת) של פעם, נתפסים כמובנים מאליהם על ידי הדורות האחרונים. שירים כמו "ירושלים של זהב", "לו יהי" ו"על כל אלה" כבר חקוקים כה עמוק באבן המקומית, עד שנדמה ששורבטו בגבה של מגילת העצמאות. הערב הזה בה להזכיר מי היא הדמות שעומדת מאחוריהם ומאחורי עוד מאות שירים (יש הטוענים יותר מאלף) ששמר יצרה.

מותה של שמר לפני עשור סימן את תחילתו של "עידן הפרידות" במוזיקה הישראלית הצעירה, שבעשור האחרון החלה לאבד בזה אחר זה את האייקונים הגדולים שלה - שמר, שושנה דמארי, יפה ירקוני, ג'ו עמר, חיים חפר, יוסי בנאי, שמוליק קראוס, אריק איינשטיין. ויש שיוסיפו לרשימה גם את אריק לביא ועוזי חיטמן, יעקב הולנדר ודידי מנוסי, דני ליטאי ושאול ביבר וג'קי מקייטן ז"ל.

קונצרט עשור למותה של נעמי שמר
"בית חלומותיי" ו"עצוב למות באמצע התמוז". נורית גלרון | צילום: אורית פניני

קונצרט עשור למותה של נעמי שמר
"שירת העשבים" ו"בגני נטעתיך". אתי אנקרי | צילום: אורית פניני

בשעה שבישראל יש אנשים רבים שעדיין מתקשים לעכל את מותו של איינשטיין, הגיע ערב העשור למותה של שמר, וסיפק נחמה קטנה, נחמת אבל, נחמה האומרת שהאגדה ממשיכה לחיות גם שנים אחרי שמלאו ימיה. כאשר התבקש אמש הקהל בהיכל התרבות למחוא כפיים לנעמי שמר ז"ל, כאמירת "תודה" על השירים שיצרה - והיא הרי לא שומעת את מחיאות הכפיים הללו - הוא למעשה מחא כפיים לעצמו, ולמארגני האירוע, על כך שהם זוכרים, ומתענגים על הזיכרון, ושמחים בעצם קיומו.

זו לא סתם נוסטלגיה שחוקה דביקה, ממש לא, זהו זיכרון משותף (יש שיאמרו זיכרון לאומי) שבא כדי לאשר ולאשרר לנו, לעצמנו, שגם בשנת 2014, גם בעולם האולטרא-טכנולוגי שהולך ומשתנה לנגד עינינו ביעף, גם בעידן תרבותי אחר, מהיר ושטוח יותר, עדיין יש לנו, כישראלים, במה להיאחז. יש לנו מוזיקה נהדרת שהפכה בחלקה לקלאסית ושורדת מדור לדור, שהיא חלק ממארג תרבותי ישראלי אמיתי, צעיר אומנם בהשוואה לאומות אחרות, אבל כבר מושרש היטב בדי.או.איי המשותף שלנו. מחיאות הכפיים האלה אמש לנעמי שמר אז"ל מרו למעשה שיש עוד מפרש לבן באופק, מול ענן שחור כבד, וכל שנבקש לו יהי.

קונצרט עשור למותה של נעמי שמר
"לו יהי". מירי מסיקה ודוד ד'אור | צילום: אורית פניני

קונצרט עשור למותה של נעמי שמר
"סרנדה". גיא זו-ארץ, אבי גרייניק ועידו מוסרי | צילום: אורית פניני
קונצרט עשור למותה של נעמי שמר
"ליל אמש". גיא זו-ארץ ורוני דלומי | צילום: אורית פניני