הרזידנטס עשו הרבה רעש מעניין ומוזיקה בינונית

כש"הרזידנטס" עלו אמש לבמה בבארבי הם לא ניסו אפילו ליצור מצג שווא של הופעה רגילה. שני חברי הלהקה הראשונים עלו מחופשים לשילוב צבעוני בין דמותו של "הטורף" לזו של התאומים מסרט "המטריקס" השני. בזה פחות או יותר הסתיים הקשר בין הסרטים המסחריים ההם להופעה אמש, שהייתה הכל מלבד מסחרית. בעצם, יש עוד קשר אחד - מעבר להכל, מדובר היה במוזיקה די בינונית, בדיוק כמו הסרטים האייקונים ההם.

"הרזידנטס" כמובן לא עושים רק מוזיקה. היא מסתמנת אצלם כמשהו שהם עושים בלית ברירה, כשהם לא נדרשים לעסוק באמנות. הם יוצרים מוזיקה כאומנות, כדי לשעשע את הקהל, שנדרש להבין את המשמעות שבתחפושות, את הסמליות שבהופעות שקוטלגו כטרילוגיה, שמגיעה בסיבוב הנוכחי לסופה. אלה לא רק המילים שהועברו על ידי יחצנים ודיברו על מוות, יצירה ולידה מחדש בסדר הופכי, או משהו כזה, אלא מסר שנאמר על ידי סולן הלהקה, בתחילת ההופעה, כשביקש להבהיר בראש ובראשונה שמדובר במיצג אמנותי, ולא בשום דבר אחר. מיצג שבא לידי ביטוי באמצעות התקפה על כל החושים.

הרזידנטס לא בוחלים באמצעים כדי להעביר את המסר האמנותי שלהם. אין אפקט קולי אחד עליו פסחו, אין צבע אחד שבו לא שטפו את הבמה אמש, כששלושתם הפיקו צלילים מיוחדים מהגיטרות, כלי ההקשה וגרונו של סולן אחד, שהקפיד לחזור על שם המופע בין שיר לשיר, תוך כדי תנועות תמוהות, בזמן שהקהל נדרש לצפות בעוד ועוד סרטונים שהציגו אנשים במסכה של גולגלת שמדברים על מותם.

וזה לא שאי אפשר לעלות הופעה יומרנית שכזו בצורה מוצלחת מאוד. אפשר. אני יודע שאפשר, כי לפני כחצי שנה סטיבן ווילסון היה בתל-אביב והוכיח זאת. הוא נשאר נאמן לאמנות שלו, אך לא וויתר על אומנות המוזיקה. לצד סרטונים מעניינים שהעבירו מסרים כאלה ואחרים, הוא גם הפליא בנגינה מופלאה ושירה אדירה ומוזיקה מהמעלה הראשונה. ו"הרזידנטס"? הם עשו הרבה רעש. רעש מעניין לעתים כמו בשיר "44", שסיים את ההופעה, אבל בשורה התחתונה לא הרבה מעבר לכך. במקרה הטוב זה היה רעש מעניין ומוזיקה בינונית.

את החוויה עצמה אולי צריך לשפוט אותה על פי פרמטרים אחרים. זו כמובן אפשרות הגיונית לאור קיטלוג ההופעה כאמנות גרידא. אני לא מבקר אמנות. מאידך גיסא, בעברי הייתי מבקר משחקים. זה מדיום הרבה פחות יומרני. אחת מאותן יצירות פחות יומרניות נשאה את השם "Twisted Metal: Black". היא שוחררה לאוויר העולם לפני כחמש עשרה שנה, כלומר מספר עשורים אחרי ש"הרזידנטס" התחילו לעשות את מה שהם עושים. הסרטונים שהוקרנו אמש, המסכות שהיו על פני האנשים שאיכלסו את הבמה, המסרים וכל שאר המייצגים הזכירו לי מאוד את המשחק ההוא, ועוד אלף ואחת יצירות אחרות שראינו מהסגנון הזה. במילים אחרות, אולי אם היינו בשנות השבעים המופע הזה היה מרשים פי כמה, אבל כיום, ההופעה הזו פשוט לא מצליחה להתעלות מול פריטי תרבות אחרים בסגנון דומה.

והמוזיקה? פרוגרסיב רוק בינוני. תחשבו על "Atom Heart Mother" של פינק פלויד ותורידו ממנו כמעט כל דבר שהופך אותו לאלבום ראוי, גם לאחר ארבעים שנה של יצירה מתחרה מאת המוני אנשים שהשתוקקו להרגיש שונים. ואם זו המטרה, אם זו בעצם הכוונה - רצון של אנשים שלא רוצים לשחות בזרם שהכתיבו להם, בתלם שחפרו עבורם, בחלוקה לטוב ולרע שנקבעה על ידי ההמונים - יש הופעות טובות יותר.

אם אתם מחפשים מוזיקה והופעה של להקה, שהרוב המוחלט של האנשים בכלל לא יודעים על קיומה, אז תחכו רק עוד קצת, כי תכף חברי ה"בריאן ג׳ונסטאון מסאקר" חוזרים ארצה. שם לפחות תהיה מוזיקה איכותית, לצד יומרה קיצונית.