c.jpg "שלום חנוך, רוני פיטרסון, הופעה (צילום: רועי ברקוביץ')")
שלום חנוך בהאנגר 11, תחנה רביעית. "מחכים למשיח" ו"רק בן אדם". מי היה מאמין שהמסע הזה יגיע אל סופו והמדינה תיראה אותו דבר, ויותר גרוע. המדינה שנקרעה בתחילת שנות ה-80' עם מלחמת לבנון (הראשונה), נפילת הבורסה, מגפת הדיזנטריה, התפשטות הפשע, שחיתות הפוליטיקאים. אותה ישראל נוראה ועגומה שמתארים "מחכים למשיח", השיר והאלבום. אותה ארץ קודש שלנו, הולילנד, שב-2010, בזמן שחנוך ומשה לוי מעלים על הבמה זיכרונות מההקלטות מלפני חצי יובל, נראית רע מתמיד. אין מחלוקת בין עמי לתמי שכלום לא השתנה פה, ממש כמו שאמר חנוך עצמו במופע. הנה, במקום ההוא ש"לא עוצר באדום", שכרגע עוצר בתל השומר, יש כיום עשרה שלא עוצרים, על רקע שעטת הכלבים מ"ואלס עם באשיר" על קיר הוידיאו מאחורי הבמה, בחיבור מבריק בין שיר לבין סרט על אותה מלחמה מיותרת. מלחמה ש"בלי לומר מילה", השיר הנורא על איש המילואים שהולך אליה, נכתב עוד לפניה, וזכה הלילה לביצוע עוצמתי ומלא כאב של חנוך, באחד מרגעי השיא של המופע.
ביצוע מטמטם של אהוד בנאי ל"דה ז'ה וו"
והנה "שוקו", שכבר לא צריך "חברים בכנסת" או "קשרים במשטרה" – כי "שוקו" הוא כבר חבר כנסת בעצמו, שמקבל מאיזה מאכער מתחת לשולחן, במדינה שבה ה"לחץ" רק גובר. ואי אפשר להשתחרר. זוהי תחושת המחנק אותה ניסה "מחכים למשיח" לתאר. נוח מ"זה לא נוח" כבר מזמן ירד לאמריקה, עושה עסקים מפוקפקים עם ארציאלי הבן. מנסים לראות מבעד לעננים, אבל "קרן שמש מאוחרת" לא עוזרת. גם לא קרן פלס משוחררת. גם לא ביצוע מטמטם של אהוד בנאי ל"דה ז'ה וו", עם הגיטרה המסלסלת באוריינטליות א-לה יהודה קיסר. ביצוע שבו בנאי כמו אימץ את השיר אל חיקו, הפך אותו כמעט לשלו. זה בנאי שנתן את הביצוע המעניין ביותר במופע הזה, בנאי שלא נרתע, עדיין, מלהתארח בערב שבו חנוך שר בגרון מלא ובכוונה שלמה את השורות "מציפורני הדת" ב"לצאת מהלחץ", ו"כי אין בדת" ב"לחיות".
מעבר לפינאלה הנאה של פרויקט "ארבע תחנות" הגרנדיוזי והמוצלח, הערב הזה הזכיר לכל מי ששכח או העדיף לשכוח, ששלום חנוך היה ונשאר כותב השירים הכי פוליטי שקם בארץ, ולא פחות חשוב מכך - אמן שהצליח להפוך את האמונות והדעות הפוליטיות שלו לשירים חשובים, משפיעים, פורצי דרך, מעוררי מחשבה, ללהיטי מצעדים. כש"מחכים למשיח" יצא באפריל 85', בדיוק החודש לפני 25 שנה, הוא הדהד ברחובות. ושלום חנוך של אותן שנים הפך בזכותו, בזכות אותה כתיבה, בזכות אותם שירים, למוביל דעת קהל, לסמל, לדגל, לנביא בעירו, לישעיהו לייבוביץ' של הרוק הישראלי. זה שתמיד יגיד לך את האמת המסריחה בפרצוף גם כשלא נעים ונוח לשמוע אותה. אותה אמת אחת, שהיא גם האמת שלו וגם אמת אובייקטיבית (הרי שלום חנוך תמיד צודק. מה, לא?), שהיא גלעין הליבה של מה שנהוג לכנות "רוק", אותה אמת - שפויה, נכונה, הומאנית - היתה באותן שנים לצדו, והיו לו מספיק אומץ וכוח לדבוק בה, לצעוק אותה, להטיף אותה.
הפטיש של "משיח" התעבה לפטיש 5 ק"ג
ב"רק בן אדם" לקח חנוך את האמת וההטפה אליה צעד אחד קדימה. היו שאמרו רחוק מדי. היו שאמרו שהעובדה שהוא נביא חשוב עלתה לו לראש. לחנוך זה לא הפריע להביא נגנים מאמריקה ולשחרר אלבום עם "נגד הרוח", "רק בן אדם", "עד כאן" (הגרסה הזועמת ל"טיול ליפו"), "נהמת הדממה" (שכמו נכתב על יום הזיכרון) וכמובן "כדי לחיות" ההורס (שבמהלך ביצועו אמש שוב בחר חנוך להטיף לחלק מהקהל, שצעק "כדי לחיות" אחרי שהוא צעק "ונהרג"), ו"לאן שכולם הולכים" (שלא בוצע אמש). אלה שירים טובים לכשעצמם, שבהם הפטיש איתו דפק חנוך ב"משיח" התעבה, הפך לפטיש של חמישה ק"ג. אבל לרוב האנשים כבר לא היה כוח לשמוע. גם שירי האהבה-אכזבה-מריבה בתקליט הזה, כמו "היא אמרה", "בסוף אמצא אותך" (הכי ספרינגסטין בעולם), "שנינו" (שיר נפלא ומפוספס) ו"אתה לא מכיר" (שלא בוצע אמש, וחבל) לא התקבלו בקרב אוהדיו, הרבים באותם ימים, כמו שירי "חתונה לבנה", למשל.
וכך, וכמו שקרה גם בתחנות הקודמות, נאלצו חנוך, משה לוי ולואי להב לחבר בין אלבום מצוין שהקהל שר בעל פה כמעט את כל שיריו ("מחכים למשיח", ממנו בוצעו 8 שירים), לבין אלבום בינוני, שרוב הקהל מכיר ממנו שלושה שירים וחצי ("רק בן אדם", ממנו בוצעו 10 שירים). הבעיה בלטה במיוחד, שוב, בסדר השירים במופע, בעיה עקבית שחזרה בכל התחנות. מה הטעם לנגן ברצף ששה שירים מ"רק בן אדם", גם אם זה כולל אירוחים של קרן פלס ב"על שפת הנחל הזורם" (סביר, היה יכול להיות גרוע בהרבה), מעיין הירשביין ב"שנינו" (לא התרומם) ולתת למשה לוי, באמת איש יקר, ללכת על הגבול הדק שבין גימיק לקוריוז בביצוע מהוסס ל"בסוף אמצע אותך". מה הטעם בלהוריד ווליום ב"נהמת הדממה", מיד אחר כך לקרוע אותו ב"כדי לחיות" ושוב מיד לצנוח ל"על שפת הנחל" עם פסנתר? מה הטעם לתקוע את "עד כאן" בסיום בין "שוקו" ל"משיח" ולאבד, שוב, את כל המומנטום.
השפעה מאסיבית של ברוס ספרינגסטין
מנגד, החיבור בין שני האלבומים עבד הרבה יותר טוב מבחינה מוזיקלית, הפקתית. הביצועים לשירי "מחכים למשיח" בערב הזה היו מהמשובחים, עם סאונד נגינה מצוין, כיוון שנהנו מהחיבור עם שירי "רק בן אדם". חנוך ומשה לוי מצאו את שביל הזהב מבחינת הצליל בין "משיח" שנשמע במקור מאוד רוק-אייטיזי, עם השפעות ניו ווייב אפילו, לבין "רק בן אדם" שסבל במקור מצליל כבד ומסורבל בחסות האחים לבית פיטרסון, ו(שוב) ירוסלב יעקובוביץ' וסקסופון האימים שלו. אותו שביל זהב צלילי, שנשמע פתאום מאוד ברור, נהיר, ומאוד מאוד אמריקאי, לימד עד כמה עמוקה היתה ההשפעה של ברוס ספרינגסטין ולהיטיו מתקופת "Born In The USA", ולפניה על חנוך וסובביו באותן שנים. שיר אחרי שיר במופע הזה נשמע, מבחינת הצליל וגם המהלכים המוזיקליים, כמו האזנה לאוסף מהמיטב של "הבוס".
בית ספר לשירי מחאה
אחרי הכל ובסך הכל מדובר בשלום חנוך הבאמת גדול, שנתן אמש בהאנגר עוד מופע רוקנ'רול מצוין ובלתי נשכח של הרוקר הכי אמיתי. כל צעירי הרוק הישראלי, אלה שטרם בקעו מביצתם ואלה שכבר עשו זאת, יכולים לעמוד אצלו בתור כדי ללמוד איך עושים את זה נכון, איך כותבים שירי מחאה בעברית שיהפכו את הבטן לכל מי ששומע אותם, כולל הפוליטיקאים אליהם הם מכוונים, עם טקסטים כמו "רק בן אדם" (השיר) שנשארו רלוונטיים עד היום וכנראה יהיו כאלה גם עוד 20 או 25 שנה.
לקראת הסוף עלתה ריטה לביצוע יפה של "מביאה הכל", שהתחיל בסולם לא נכון ותוקן. אין הרבה אמנים בארץ שיכולים לארח בערב אחד את ריטה, אהוד בנאי וקרן פלס (ומעיין הירשביין) ולצאת הכי ג'נטלמנים.
ההדרן, בו שר חנוך בדואט נהדר עם בתו רומי את "בגלגול הזה", ואירח, שוב, את הנכד עומרי קרן בן ה-9 לסולו גיטרה מהסרטים, וגם הכיתוב "תחנה אחרונה. המשך יבוא" - מעידים שאולי צפוייה לנו בקרוב תחנה נוספת, עם "בגלגול הזה" ו"א-לי-מות", וגם אם לא - למשפחת חנוך צפוי עתיד מוזיקלי מעניין בהמשך הדרך.
מסע ארבע התחנות יושלם במוצאי שבת הקרובים בהופעה נוספת. זהו מסע מופלא ל-8 אלבומים שלא ניתן לתאר את התרבות הישראלית (לא כל שכן המוזיקה הישראלית או הרוק הישראלי) בלעדיהם.