פסטיבל יערות מנשה נערך בסוף השבוע החולף בפעם השביעית. אלפי אנשים נהרו אל היער כדי להנות משלושה ימים מלאי מוזיקה על שלל גווניה ואבק. כל הכרטיסים לפסטיבל נמכרו מראש, אך כמות האנשים לא העיקה רוב הזמן. הבמות הרבות בפסטיבל סיפקו מענה שונה לאנשים עם טעמים וסגנונות שונים, שאולי אף לא היו מודעים לנוכחותם של מופעים או אירועים מסוג אחר לחלוטין באותו המרחב. העושר התרבותי שמאפיין את הפסטיבל פתח לחובבי המוזיקה אפשרויות שונות רבות להנאה בין העצים. בצהרי חמישי הצטרפתי אל הצועדים בשבילים, הקמתי אוהל, הצטיידתי בצמיד ושעטתי לעבר הבמות המוזיקליות השונות.

המופע המרכזי הראשון שפתח את הפסטיבל היה של אלישע בנאי וארבעים השודדים. נתחיל ונאמר שאלישע בנאי לא המציא שום דבר חדש עם הלהקה שלו. הם עושים רוק במובן הכי פופי ומיינסטרימי שלו, ומותר להשתעמם או להביע חוסר עניין, אבל יש לחומרים כאלה קהל, והוא נמצא גם ביערות מנשה. אחרי שאמרנו את זה, אפשר להמשיך ולומר שהלהקה עושה את מה שהיא עושה טוב. הם מנגנים בצורה הדוקה ומקצועית ויודעים להרים מופע בועט וצעיר, בגיבוי שירים בודדים כמו "סן דייגו" שקשה להתכחש לטיבם. 

מיד אחרי אלישע עלו לבמה המרכזית איפה הילד, שיבוץ שהיה חכם, נכון וחינוכי. המחשבה המתבקשת שעלתה היתה - 'זה הרוק המיינסטרימי בישראל? להקות מהניינטיז ואלישע בנאי?'. אפשר להתווכח על התשובה, אבל גם אם כן –  ההופעה של איפה הילד סיפקה נחמה. השירים שחמי והחבר'ה מגבעת ברנר כתבו לפני מעל לעשרים שנה לא נשחקו, הם עדיין מצליחים לרגש ולהרקיד, והם מושרים בפה אחד – אלו שחוו אותם בזמן אמת יחד עם הצעירים שהצטרפו עם השנים. חמי והלהקה ידעו להביע את הערכתם לכך וניכר היה שמרגש אותם לחוות את החיבוק של הקהל המגוון ביערות.

איפה הילד ביערות מנשה (חמי רודנר) (צילום: gaya's music photos,  יחסי ציבור )
שירים מנצחים. חמי רודנר ואיפה הילד ביערות מנשה | צילום: gaya's music photos, יחסי ציבור

ובכל זאת, תחושה לא טריה עמדה באוויר בערב הראשון של הפסטיבל. אחרי איפה הילד עלו לבמה המרכזית פאנקנשטיין, וביצעו סט מהוקצע וגדוש בגרוב, אך לא ממש מרענן. הצטרפותם של חברי פורטרט ויוסי פיין אמנם לא תרמה במובן הזה, אך בהחלט יצרה מפגן מרשים של פאנק חוצה דורות עם לא פחות מארבעה נשפנים ו-12 נגנים יחד על הבמה. פינוק אמיתי לחובבי הז'אנר הרבים בקהל.

לא הייתי בטוחה שהערב הזה כבר מסוגל להפתיע אותי או את שאר חובבי האינדי ביערות, שכבר היה נדמה שיצטרפו אליי רק למחרת. ואז, תתרן עלו לבמה. הטריו, המורכב משלושה בחורים ביישנים, לקח את הקהל למסע אינסטרומנטלי מפוצץ יצירתיות וחסר מורא מוזיקלי. בין רגע הקהל הפך לבעל ראש פתוח ודמיון עשיר בניצוחם של תתרן. תופעה מרגשת ומפתיעה.

תתרן ביערות מנשה (צילום: gaya's music photos,  יחסי ציבור )
פרץ של יצירתיות. תתרן ביערות מנשה | צילום: gaya's music photos, יחסי ציבור

את הקו המרענן בו נחתם ערב חמישי פתח גם בוקר שישי, אם כי בנימה רגועה ומותאמת. מיה יוהנה עלתה לבמה עם קול צלול ונפלא, ובעזרתם של מוזיקאים מנוסים ומקצועיים לצדה, ביניהם נציג הסצינה ארנון נאור, היא מיצבה עצמה כדור המשך ראוי ובשל לסצינת הפולק הפורחת. דניאלה ספקטור החליפה אותה על הבמה, מה שנתן מקום מתבקש להשוואה, אך יחד עם הקסם והכתיבה הייחודית של דניאלה, מיה לא החווירה לצידה. אפשר היה להשתעמם מרצף הפולק הנשי והעדין אם לונא אבו נסאר לא היתה מצטרפת אל דניאלה ומוסיפה תיבול אחר ומיוחד. בין השאר לגרום לספקטור לשיר בערבית ולהכיר לבאי היערות כמה מהשירים הנהדרים שכתבה. 

ואם כבר שלוש – במקביל אל הבנות בבמת "השורש" המרכזית, בבמה האלטרנטיבית/מתחרה המכונה "במת הארמגדון" הופיעו הטריו Shalosh יחד עם עדי אולמנסקי, שהוכיחה שהיא נשמעת מעולה על רקע אלתורי ג'אז, בדיוק כפי שהיא נשמעת מעולה על רקע ביטים אלקטרוניים.  

עדי אולמנסקי ושלוש ביערות מנשה (צילום: gaya's music photos,  יחסי ציבור )
והיה גם קאבר מהמם לפיונה אפל. עדי אולמנסקי עם שלוש | צילום: gaya's music photos, יחסי ציבור

אל הצהריים לקחו אותנו הודנא אפרו ביט, ואחריהם מארש דונדורמה יחד עם משפחת אלייב. הקצב הזיז ללא הרף וההרכבים היו עשירים ומרשימים לא פחות מזה של פאנקנשטיין בליל אמש, אבל זה לא עזר למי שלא נהנה מהסגנון מספיק כדי לסחוב רצף של מעל לשעתיים בתוכו. מי שכן נהנה רקד ללא הפסקה, מי שלא התחיל להתבאס מכלי נשיפה (לפחות עד ההופעה של Malox). מזל שהאלטרנטיבה שהוצעה בבמת ארמגדון היתה ראויה ומרעננת –  ג'אם של החבורה המוכשרת שמכונה illy יחד עם בוטניק ו-OD, שסחרר את הקהל ביכולות היסטריות והחזיר אותנו לימים היפים של לד זפלין וטי-רקס.

היתה שאלה שהשתעשעתי איתה מרגע הגעתי לפסטיבל: האם נשמע את "דרך השלום" ביערות מנשה? התשובה הגיעה מהר למדי. בזכות תקלוט חפלה היפסטרית של דיג'יי עטר מיינר, שהכין לעלייתו של כוכב האינדי-תימני לירון עמרם, פאר טסי הגיע גם למחוזות פסטיבל האינדי, אמנם לא בלי אפקטים ושאר משחקים בקולו. אך כשעמרם עלה לבמה זה כבר לא היה משחק. לירון עמרם והפנתרים מספקים ערבוב אותנטי ומסקרן בין מוזיקה תימנית אסלית ורוק בהפקה חדשנית, וקשה להישאר אדיש אליהם. הבעיה היחידה בסט המיוחד היתה שהוא התנגש עם שני מופעים מרכזיים, מה שהשאיר את רחבת הארמגדון לא מלאה ומפוספסת.

בזמן שעמרם גרם לחובבי השוליים לענטז ולהרהיב בצעד תימני, באי הבמה המרכזית נהנו מאלון עדר ולהקתו. החבורה המיומנת בהנהגתו של עדר יודעת לספק את הסחורה. כל אחד מהשירים החזקים והנהדרים שלהם מקבל ערך מוסף עוצמתי על הבמה, הן בשל הרגש הרב שמועבר בנגינה של כל אחד מהנגנים, ובמיוחד כשכל הקהל מצטרף בשירה יחד איתם, לפחות לכמה מהשירים, שעד לפני כשנה היו נחלת יודעי דבר בלבד. כמו תמיד עם אלון והלהקה, שוחררה מאיתנו כל טיפה של רגש.

אלון עדר ביערות מנשה (צילום: gaya's music photos,  יחסי ציבור )
היום כולם שרים איתו. אלון עדר ביערות מנשה | צילום: gaya's music photos, יחסי ציבור

אחרי עדר עלה לבמה סן טיילור. בשני האלבומים שהוציא ההרכב יש כמה וכמה שירים יפים מאוד שנותרו דבר סודם של חובבי פולק ומוזיקת שוליים. המוזיקה השקטה והיפה הזו מסוגלת להנעים ולמשוך אוזניים בסיטואציות נכונות, אולם כשדיסטורשנים היסטריים רעמו מהבמה המשנית והפרו את השקט הזה, נוצר קרב שלסן טיילור לא היה ממש סיכוי לנצח בו.

האחראית לקריאת הקרב היא הילה רוח, ובשליטתה במת הארמגדון הפכה למעוז רוק נשי חצוף, רועש ומלא תסכולים. האתגר הפך לאוונגארדי מאוד כשאל הפאם פטאל הצטרפו הרכב המסך הלבן והשאירו יחד את הקהל המום ונרעש.

הילה רוח והמסך הלבן ביערות מנשה (צילום: יובל אראל,  יחסי ציבור )
איך מגיבים לזה? הילה רוח עם המסך הלבן ביערות מנשה | צילום: יובל אראל, יחסי ציבור

השעות חולפות ואנחנו הולכים ומתקרבים לערב שישי, שכולל כמה מהאיוונטים המרכזיים של הפסטיבל, ביניהם מופע האיחוד של אינפקציה. רגע לפני, פלורה עלתה לבמה המרכזית למופע יחיד מרשים ומלא קסם בשיריה האישיים והכנים. ואמנם, זה לא בדיוק חימם את המנועים לקראת הגעתה של המפלצת המכונה אינפקציה. אפשר לחשוב על כמה מופעים מתאימים יותר לסיטואציה מפלורה המתוקה. קין והבל 90210, נניח. אבל אינפקציה לא ממש היו צריכים חימום, כי הקהל הדלוק שבא לראות אותם הגיע עם צמא של שנים ארוכות לחומרים המקוריים והמבריקים שההרכב הזה יצר. ללא ספק אותו קהל הגיע לידי סיפוק ופריקת יצרים. ניר טרטר הוליך אותנו בין שיר ענק אחד למשנהו בשיחה הזויה וקורעת מצחוק עם הקהל, שכללה הזדהות עם הקשיים שבעשיית צרכים ביער (ואיתה גם הפחדה של אלו שעסקו במלאכה בשעת ההופעה). וגם למי שדיבורים כאלו היו קצת יותר מדי היה קשה שלא להיסחף אחר שירים עוצמתיים כמו "ככה מפנקים", "בקבוק עליי", "סרט של סקס", וכמובן, "פתח תקווה" האגדי. והאושר העצום שהורגש בקהל היה אגדי לא פחות.

אינפקציה ביערות מנשה (צילום: יובל אראל,  יחסי ציבור )
זה עושה לנו שמח. אינפקציה מתאחדת ביערות מנשה | צילום: יובל אראל, יחסי ציבור

בשלב הזה של הפסטיבל, כבר היה ברור שבאיו ניצבים באופן מתמיד בפני בחירה בין בידור לחדשנות. בכמה וכמה הזדמנויות, הבידור היה זה שתפס את הבמה המרכזית בעוד שבבמה המקבילה התארחו כמה מהלהקות הכי מעניינות שפועלות מתחת לאף ההמונים. חשוב להבהיר שכל הנאמר אינו בכדי להמעיט ביכולות המרשימות והמוכחות של אמני הבמה המרכזית, אלא בכדי לבחון האם באמת לא היה מקום לחשוף את האמנים המתחרים על אותה הבמה לצדם. זה היווה מטרד בהופעות של עדי אולמנסקי ושלוש, של לירון עמרם והפנתרים, של הילה רוח ושל נוספים ששבו את הבמה המשנית ביכולותיהם. הקש ששבר את גב הגמל היה בהופעה של קין והבל 90210. וזה ממש לא הדבר היחידי שנשבר באותה הופעה.

קין והבל 90210 הם אחד ההרכבים הכי יצירתיים ופרועים שפועלים כאן בשנים האחרונות, ועם שירי האלבום האחרון שלהם, "הווידאודרום", הגיעה הסכמה חוצת גבולות מוזיקליים שמדובר באחת התופעות הגדולות והמבריקות שקורות בשטח. בפסטיבל שכולל מופע של אינפקציה אפשר היה להסתכל עליהם באופן טבעי כמעין דור המשך משודרג, אבל ביערות מנשה, קין והבל 90210 קיבלו במה כאלטרנטיבה לרד בנד. הם ניצבו בקרב שאינו זר ליצירתם, מול בידור ההמונים מהפריימטיים, כדוד מול גוליית.

ואולם כששאול לוריא, בסיסט וסולן הלהקה, שאל את הנוכחים למה הם לא הלכו לראות את רד בנד, ולמה הם הגיעו לפסטיבל הזה בכלל, לרוב הגדול היה ברור שאין מקום טוב יותר להיות בו באותו רגע. למשך כשעה הקהל נחרד מחרון אפם של שאול, יונתן ואיתמר, הסתנוור מהיכולות הטכניות המטורפות ומהשירים המבריקים. את התו האחרון בסערת זעמם של קין והבל ליוותה נפילה חופשית של שלושת חברי הלהקה מעמדת התופים המוגבהת ואיתה פירוק טוטאלי של המערכת. וזה היה אפי כמו שזה נשמע.

קין והבל 90210 ביערות מנשה (צילום: מור בידרמן,  יחסי ציבור )
אויבי הפריימטיים. קין והבל 90210 ביערות מנשה | צילום: מור בידרמן, יחסי ציבור

עם כל הנאמר, הפייט שרד בנד סיפקו לקין והבל היה מכובד. מופע מגוון ומהוקצע שהותיר את הקהל הרחב שהגיע לראותו מרוצה ומשועשע. רד בנד היו אמורים לארח את מארינה מקסימיליאן על הבמה הזו, אך זו לא דרכה ביערות בשל מחלה. מי שהחליף אותה באופן לא מתבקש הוא גורי אלפי, שכבר שיתף עם רד בנד פעולה בעבר. בזמן שקין והבל 90210 ביצעו את "המכונה", רד בנד וגורי שרו Rage Against the Machine. ההופעה המשותפת שלהם היתה שיר הלל קומי ומודע לסקס, סמים ורוקנרול, בצרור קאברים לשירים מגוונים ואהובים, חלקם מוצלחים יותר וחלקם פחות. שזה בדיוק מה שלהקת הבובות עושה כבר שנים, אך נדמה שכל עוד המופע נשאר ברמה גבוהה והדמויות המשתתפות מוסיפות מספיק עניין, אוהבי רד בנד לא משתעממים, והם רבים.

רד בנד עם גורי אלפי ביערות מנה (צילום: יובל אראל,  יחסי ציבור )
מקצוענים. רד בנד עם גורי אלפי | צילום: יובל אראל, יחסי ציבור

דבר מטריד נוסף בליינאפ של הפסטיבל היה היעדרותה של סצינת ההיפ הופ הישראלי. הז'אנר חווה התעוררות מורגשת ומגוונת לאחרונה, ועם זאת אף אחד מנציגיה השונים לא הגיע ליערות מנשה. ומה שהופך את הנקודה המטרידה לתמוהה יותר היא העובדה שהראפ היחידי שנשמע בפסטיבל היה בצרפתית, מפיותיהם של חבורת La Smala הבלגית. לא מובן כל כך מה הוביל למחשבה שדווקא ראפ בלגי יסגור את הפינה, אך נדמה שלא רבים מבאי הצליחו לחצות את גבול השפה. אלו שכן צלחו זאת נהנו ממופע אנרגטי וקליל.

היצירתיות חזרה לבמה המרכזית עם עלייתם של Tiny Fingers לסשן רוק אלקטרוני אגרסיבי ומטריף. הזמרת דניאלה טורג'מן, שבעבר ליוותה אותם בכל הופעותיהם, הצטרפה אל הלהקה האינסטרומנטאלית באופן חד פעמי והעלתה את השאלה למה הדרכים התפצלו מלכתחילה. בכל אופן, היה מאוד קשה להירדם אחרי המעשים של טייני פינגרס.

ובכל זאת, מתישהו במהלך הלילה נרדמים, ובבוקר קמים לצלילי גיטרות אקוסטיות ושירה בציבור. אם נפל מזל בחלקך, השכנים במאהל הם מהסוג הקצת יותר מוכשר, או לפחות פחות מזייף. וזו אולי ההזדמנות לומר תודה לשכניי שהיו מהסוג הזה, ובהצלחה בהמשך. הצלילים הראשוניים של הבוקר הוחלפו בכמה קולות מסקרנים. צביקה פורס סיפק חשיפה יפה לעבודתו, כשהשירים, הביצועים וכל ארשת המופע גרמו לבמת הארמגדון המאובקת להפוך כחלום בהקיץ לתיאטרון מעונב, מצוחצח ונוצץ. מעבר חלק אל הופעתה של רננה נאמן, נבלנית, זמרת ויוצרת צעירה שהוציאה אלבום בכורה מאתגר ומסקרן. אחריה האחיות לוז החזירו את הקהל לשנות ה-50 בהרמוניות קוליות מדוייקות וכייפיות.

לולה מארש היו אלו שהחזירו את רוחות הבשורה לבמה המרכזית. הלהקה בהנהגתה של יעל שושנה כהן הספיקה להשתנות, להסתובב בעולם ולהתפתח לפני שעלתה על הבמה הזו, והמיומנות מורגשת דרך הקסם שלהם. בהופעה הזו הם מיצבו עצמם יחד עם מיה יוהנה כהבטחה גדולה ממחוזות הפולק-פופ הנשי.

לולהמארש ביערות מנשה (צילום: גיא פריבס,  יח"צ)
השביל להצלחה מתחיל כאן. לולה מארש ביערות מנשה | צילום: גיא פריבס, יח"צ

גם כש-Malox עלו על הבמה המשנית היתה תחושה של הבטחה באוויר, אבל מסוג אחר. היה קשה לשים את האצבע עליה מרוב אבק שעלה מהריקודים ההיסטריים שאייל תלמודי וחגי פרסטמן הניעו. שזה כלל לא מובן מאליו כששבירות המקצבים הן כל תדירות ובעצם ההופעה כולה מורכבת רק ממתופף וסקסופוניסט מפוצצי אנרגיה. מאוחר יותר במת הארמגדון סיפקה את המענה לאותה הבטחה עלומה. חברי מאלוקס צירפו אליהם את אחיו של אייל ועילוי ההפקה אסף תלמודי, את חברי טייני פינגרס וכמה משתתפים נוספים לג'אם עשיר, מורכב, ניסיוני וחד פעמי. זו היתה בעיטה הרחק אל מחוץ לכל גבול מוזיקלי מוכר אל אופקים חדשים, רגע לפני שסוף השבוע נחתם.

הסיום הרשמי נערך על הבמה המרכזית, והוא הדהד רוק ישראלי איכותי למהדרין. אחרי ש-LFNT הכינו את הקרקע במופע הרוק האקלקטי שלהם, גבע אלון עלה לבמה כדי להשאיר לנו טעם של עוד עם סולואים מדוייקים ומרגשים על החשמלית. השירים העבריים החדשים מאלבומו האחרון התחרו ברמות הריגוש עם שיריו הוותיקים והאהובים, עד שערן צור הצטרף אליו על הבמה וביצע איתו את "פרפרי תעתוע", "כרמלה גרוס וואגנר" ו"בלילות של ירח מלא". בין הביצועים המשותפים לשירים הקלאסיים מהרפרטואר של צור השתחל גם ביצוע סוחף ל"ים שקט" של גבע. כל הנשארים במתחם הביוספרי למרות הפקקים ביציאה זכו לחוויית רוק סולידית ומקצועית.

מה שנוצר ביער ביער הצליח להיות גדול מסך חלקיו. אולי זה הספיגה האינטנסיבית של מוזיקה חדשה ומרעננת שתהדהד בראש לתקופה, אולי זו החוויה בשטח היפה מדי ששופכת אור אחר על האהבות היומיומיות שלנו, ואולי אלו האנשים המגוונים שמתנקזים אל היער ויוצרים תחושה של ביטחון ועושר בבועה מוזיקלית מתוקה. כנראה שזה הכל יחד. תמיד מבאס לפרוץ מגבולות הבועה במוצאי שבת, אך הנחמה טמונה בידיעה שיש נפשות פועלות אדוקות ונאמנות למוזיקה שידאגו לשמר אותה עד לשנה הבאה.

גבע אלון וערן צור ביערות מנשה (צילום: גיא פריבס,  יח"צ)
עד הפעם הבאה. ערן צור וגבע אלון נפרדים מיערות מנשה לשנת 2015 | צילום: גיא פריבס, יח"צ