בקיץ של 2009 הגיע כריס קורנל בפעם הראשונה לישראל, ההופעה ההיא בגני התערוכה הייתה בלתי נשכחת. באמת. היא נשארה באוויר שבועות. זה לא שהיא הייתה מושלמת, אבל היה משהו באווירה, בטיימינג, בלוקיישן שעשה אותה כל כך מיוחדת. או. לוקיישן. בואו נדבר על זה רגע.

כריס קורנל סולד אאוט בשישי בערב בהיכל התרבות? זה סופי. הגראנג' התברגן, הרוק נ' רול נהיה סאחי, אפשר להחזיר את חולצות הפלאנל לארון. אמש הייתה הפעם הרביעית שקורנל הגיע לארץ. בפעם האחרונה הגיע עם סאונדגרדן, להקת האם שלו, והקהל הישראלי יודע להחזיר אהבה ולחבק בחום את מי שחוזר אלינו ואוהב אותנו.

כשקורנל עולה לבמה הוא מתקבל בתשואות. הקהל כולו נעמד ומוחא כפיים במשך דקות עוד לפני שנשמע אפילו צליל אחד. קורנל לא מתחיל בשיר אלא דווקא בסמול טוק. הוא מציג את נגן הליווי שלו, בריאן גיבסון, ומשתף את הקהל בכך שגיבסון עומד להתחתן. רק אחרי שקורנל מסיים להציג את משנתו לגבי חיי הנישואים הוא פותח עם  "Before We Dissappear" מאלבומו האחרון "Higher Truth" שהוא בעצם עילת הסיבוב.

כריס קורנל
כולנו התבגרנו ורק הוא נראה אותו דבר. קורנל | צילום: יובל אראל, יחסי ציבור

הוא ממשיך עם  "Can't Change Me"  מאלבום הסולו הראשון שלו, מפנק אותנו ב- "Nothing Compares To You" של פרינס (ביצוע שעשה כבר עוד לפני מותו של האחרון) ובין לבין ממשיך לקשקש על התאורה החזקה ועל כך שלא נעים לו לעלות לבמה ולעמוד מול הקהל חמוש במשקפי שמש, על הכיסא הנוח שמתאים יותר לטוק שואו מאשר להופעה. הוא כך כך נגיש, פתוח, מרגיש בנוח עם הקהל, שלרגע זה נראה שאנחנו במפגש חברי בסלון ולא באולם ענק ומלא.

בין הסיפורים הוא לוקח אותנו למסע בכל התקופות. מ"Nearly Forgot" הממכר בליווי מנדולינה מהאלבום האחרון, דרך גרסאות כיסוי עם אינטרפטציה שלו ושכתובי מילים ("Times They Are Changin" של דילן ,גרסה משונה אבל כיפית ל- "One" שהיא שילוב בין הלחן של U2  למילים של מטאליקה) דרך סאונדגרדן, אודיו סלייב וטמפל אוף דה דוג.

למרות הסטליסט המתוכנן, הוא מנהל שיחה קשובה עם הקהל, ונענה לבקשות שצועקים לו מהקהל עד שאפילו צעקה מהקהל שמבקשת לנגן את "Wide Awake" של אודיו סלייב נשמעת בטעות כאילו  שמישהו צעק "Like The Wind". קורנל לא מתבלבל ומיד מאלתר שיר כזה והקהל ברקע לא מפסיק לצחוק.

כריס קורנל
מרגיש כמו ערב חברים בסלון. קורנל | צילום: יובל אראל, יחסי ציבור

וכך ההופעה משייטת לה. בלי ביצועים פורצי דרך, כמעט ולא נרשמים שיאים מיוחדים.  זה עשוי להשמע כאילו מדובר בהופעה מונוטונית או משעממת אבל היא לא כזו כלל וכלל. היא נעימה וכיפית, ומצליחה לייצר אינטימיות וקרבה גם בחלל גדול כזה. כאילו פשוט באנו לאהוב ולהרגיש נאהבים. 

למרות השנים שעברו הוא הצליח לשמור על הקול הכל כך ייחודי שלו. אולי רק כשהוא שר את "Wooden Jesus" של טמפל אוף דה דוג, אני מבחינה לראשונה בצרידות, ובגבהים שהוא לא מגיע אליהם. ושנית, המראה שלו. נראה כאילו רק אנחנו התבגרנו והוא עדיין נראה מצויין כמו בשנות התשעים.

את ההופעה סוגר קורנל בהדרן קצר. הוא  מספר על אשתו ומקדיש לה את "Joshphine" מהאלבום האחרון, נותן ביצוע מושלם ומרגש ל-"Seasons"  מתוך הפסקול של הסרט סינגלס, משאיר אותנו עם טעם טוב ומסיים עם "Like a Stone" של אודיו סלייב למרות שהוא לא תוכנן בסטליסט המקורי. 

האם ההופעה הזו תשאר איתכם עוד ימים אחר כך והיא בלתי נשכחת? לא. אבל היא בהחלט תעשה לכם נעים. וקורנל? מרגישים שהוא היה שם אתמול בערב עם כל ליבו ונשמתו. נתן לנו את הקול, ואת הכל, וזו כבר סיבה מספיק טובה לחכות לפעם הבאה שישוב.

כריס קורנל יופיע הערב בקיסריה.