מאור כהן עטיפת אוסף
עטיפת האלבום

כשינסו ארכיאולוגים לשחזר את פניו של הרוק הישראלי בשנות התשעים והעשור הראשון של האלפיים יוכלו לעשות זאת באמצעות סריקת תמונת קלוז-אפ של מאור כהן. השיער הפרוע שצועק חופש והתרסה, החיוך החצי ממזרי חצי סחבקי שקורץ "חבר'ה, תשתחררו קצת, בואו נריץ איזו דאחקה", ההבעה הכאילו-סטלנית שאומרת "תעזבו אותי מכל השטויות, באמ'שכם", העיניים שבוערות מתשוקה ל"רוקנ'רול" ומפילות אותך שוב ושוב.

כי אם יש מישהו שבאמת מייצג את מה שעבר על הרוק הישראלי בשני העשורים האחרונים, זה הוא. לא עקבי, לא הכי מצליח, לא תמיד באופנה, אבל עצמאי, בלתי תלוי, איכותי, אחד שאשכרה הולך בדרכו ועושה רק מה שבזין שלו. יודע לכסח ולצרוח וגם יודע לשיר בשקט שירי אהבה רגישים. מתקשה להיות מעורב פוליטית (אולי כי אין לו כל כך עם מי להזדהות), אבל גם אכפתניק. מנהל יחסי אהבה-שנאה עם תל-אביב וגם עושה כבוד לקהל בפריפריה. לוקח מה שנותנים לו, אבל לא נהיה חזיר. משכיב בחורות בברים הנכונים, אבל בסוף מתמסד בחיקה של משפחה.

הרוק הישראלי על פי מאור כהן שואב מהשורשים הנכונים - מסינטרה ודומיו, עובר דרך הבלוז והביטלס ומגיע עד לפאנק, גרוב וגראנג', ועושה כבוד לותיקים שראויים לכך - חבורת "לול" וגיבוריה, גבריאלוב, כוורת ויוצאיה, פורטיס. רוק שלא חושש להצדיע לקלאסיקות ישראליות ("שיר של יום חולין"), אבל לא מוותר על האמירה האישית ועל הרעש, על האש. רוק שמתחבר לחנוך לוין דווקא בשירים מורבידיים ("רן הקברן", "העט של בנצי") ולשירה צרפתית דרך הביבים של שארל בודלר. רוק שמתגעגע לצעצועים מבית הספר הישן ולחיים פשוטים יותר, אבל מצליח, איכשהו, לכלכל את דרכיו ולשרוד בעולם של רייטינג וכוכבנות.

עם זאת, עם היותו מייצג, נשאר מאור כהן זן נדיר, ציפור משונה, אלטרנטיבי למרות ההצלחות. הגיוון העצום של פעילותו, התפזרות הלהיטים שלו על פני שלל פרויקטים ואלבומים והעובדה שמרבית הרגעים גדולים בקריירה שלו קרו על הבמות ולא באולפנים, הפכו אותו לקנדידט ראשון במעלה לחבוק אוסף כפול, בנקודה שנדמית כסוג של נקודת אמצע בקריירה שלו. נקודה בה הוא משלים את המטמורפוזה מרוקר של חומוס-צ'יפס-לוגוס למיני-קונצרן בידור ומגשים את ייעודו בעולם - להיות אנטרטיינר, איש בידור, מולטי-טאלנט שהחיקויים והסטנד אפ שלו עומדים בכבוד לצד מיטב הנאמברים. ממש כל הדרך מהתחתונים ב"רוקסן" לפאה של בוש ב"ארץ נהדרת".

"דיסקגרפי", האוסף הכפול של כהן, מסכם יפה את הקריירה, וגם מוסיף לה מימד נוסף. ראשית, יש כאן שירים חדשים שכהן הוציא לרדיו בחודשים האחרונים ("למה? אני אוהב אותך", "רגע לפני" ו"לילה עיר"), שאמנם לא הפכו להיטים גדולים בפני עצמם, אבל מעידים על המשך תנופת היצירה והגיוון הסגנוני.
שנית, לצד הלהיטים המובנים מאליהם ("שישי שבת", "השכן", "הכי יפה בעולם", "מה ידוע על היום הזה", "טוב לנו יחד"), נמצאים כאן הממתקים הממכרים שפיזר הווילי וונקה הזה לקהל הילדים בהופעותיו המצליחות בתחילת האלפיים, סיבוב שנמשך כארבע שנים בעקבות אלבום הסולו שלו.

חלקם יצאו עד כה רק במהדורה מצומצמת, אחרים באוספים שונים, או באלבומים של הרכבים פחות מוכרים ומצליחים של כהן (צמד ראות וישראלים/פעולה/סקס). הקטעים האלה חשובים באוסף, כיוון שמי שלא עקב מקרוב אחרי הקריירה של כהן ומכיר אותו בעיקר דרך להיטים ברדיו, איבד איתו קשר בערך לפני עשור. הקשר הזה חודש לאחרונה ב"שיר של יום חולין" ועכשיו, עם הוצאת "דיסקגרפי", יכולים הרבה אנשים להשלים פערים. גם מי שמעולם לא קנה דיסק של כהן בחנות, כי לא מצא בו יותר מלהיט אחד או שניים, יכול עכשיו בשקט להוציא את הארנק ולקבל את כל החבילה במכה אחת.

שריד נוסף מאותה תקופת הופעות בלתי נשכחת הם קטעי הנונסנס המצחיקים ששתלו כהן ועורך האוסף דרור נחום בדיסק השני. הארוכים יותר מהווים טרק נפרד ("דבר ראש הממשלה", "מסיפורי מסופוטמיה והפרברים"), הקצרים יותר צמודים לשירים בתחילתם או בסופם. מדובר באסופת קטעים שופכת לחלוטין, המהווה הוכחה סופית, למי שעוד היה זקוק לכך, לעד כמה רוחם של "סיפורי פוגי", "לול" ו"שבלול" דומיננטית בהשפעתה על הקריירה שלו.

האלבום הראשון של זקני צפת, שחובבי רוק ישראלים מחשיבים כמיתולוגי, מיוצג ב"דיסקגרפי" על ידי "ריקי", שבזמנו כבר נחשב ללהיט, "חזיר היבלות" ההזוי וגרסת הבונוס ל"מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר", שכהן נמנע ממנה משך שנים. באוסף הזה הוא בחר להימנע מלהיט אחר שלו - "את" של "הזבובים", הרכב שראוי לייצוג ביותר משיר אחד ("קרול"), להיט ככל שיהיה. לכן גם מורגש חסרונו של "למה לא אמרת לי". מנגד, פרויקט כמו "הבליינים" מיוצג יפה עם "שוביניסט" ו"הכל יכול" הטיפקסי בגרסה המלאה.

"דיסקגרפי" חוזר ומאשש את מה שידענו על מאור כהן ועל רוקנ'רול בכלל. שאקורדים אפשר ללמד, אבל כישרון וכריזמה הם תכונות מולדות. שהומור הוא מרכיב חשוב בחבילה ושומר אותך צעיר ורלוונטי גם אחרי גיל 30. שאפשר להתאמץ מאוד להיות מגניב, אבל יש מעט אנשים שהמגניבות היא חלק בלתי נפרד מהאישיות שלהם, וכשהם בוחרים לעשות את המוזיקה שאנחנו אוהבים לשמוע - לא נותר אלא לאהוב אותם.