אי שם בשנות ה-60' של המאה הקודמת הפציעו בממלכה המאוחדת שלושה גיטריסטים צעירים - ג'ימי פייג', אריק קלפטון וג'ף בק. שלושתם עשו קדנציה בלהקת הרוק ה"יארד-בירדס" ומשם יצאו לדרך אחרת - פייג' הקים את לד זפלין, קלפטון הצטרף ללהקת "Cream" ואילו בק הקים את ה"ג'ף בק גרופ".
גיטריסט-על ללא להיטים
בעוד שני הראשונים זכו לתהילת עולם בינלאומית ולהכרה בגדולתם, נשאר ג'ף בק, וכנראה תמיד יישאר, גיטריסט של גיטריסטים. כלומר דמות מוערכת בעיקר על ידי האוחזים בשישה מיתרים. וזאת משום שלג'ף בק לא היו אף פעם "להיטים", מה שלא גורע ולא צריך לגרוע דבר מחשיבותו האדירה כגיטריסט פורץ דרך וכאייקון חשוב.
ובעוד שקלפטון התעייף והתמתן מוזיקלית ופייג' עושה מעט מאוד מוזיקה בשנים האחרונות, בק מופיע ומנגן כאילו 34 השנים שעברו מאז האלבום החשוב "Wired" כלל לא נגעו בו. בגיל 66 הוא עדיין נראה ונשמע בכושר שיא. ההוכחה לכך סופקה בענק במופע שהעמיד אמש על במת הרידינג 3.
מופע מעולה, עם בלוז, רוק, ג'אז ובלדות חורכות לב
כאמור, ג'ף בק, בניגוד לקלפטון ופייג', הוא לא אמן שניתן לשאול לגביו "איזה שירים שלו אתה אוהב?". בק חתום, לעומת זאת, על לא מעט קטעים במגוון סגנונות, בהם התנסה במהלך השנים. מעיבודים לסטנדרטים של ג'אז ובלוז, קטעי פיוז'ן ורוק עוצרי נשימה ועד בלדות אינסטרומנטליות חורכות לב, חלקם פרי עטו. לא היו הרבה הפתעות במופע. בק ניגן קטעים משלבים ותקופות שונות בקריירה שלו, כולל מהאלבום האחרון המוצלח "Emotion and Commotion".
בק תוגבר בהרכב מלווה שהיה לא פחות ממדהים. המתופף נרדה מייקל וולדן - פצצת אנרגיה וקצב מטורפת, שמסתבר שהשתתף בהקלטות אותו אלבום קלאסי מדובר. הבסיסטית ההורסת רונדה סמית', שעבדה בין השאר עם פרינס, והקלידן המעולה ג'ייסון רבלו, שניגן בין השאר עם וויין שורטר. בק, לזכותו, ולמרות מעמדו, לא חסך פרגון ותשומת לב מהחברים על הבמה, כמקובל מאוד בעיקר בהופעות ג'אז, לפעמים עד כדי העברת הגיטרה שלו למצב המתנה בעוד הוא מכוון את הקהל לעודד את החבורה הסופר-מוכשרת שמנגנת מסביבו.
ביצועים ל-"A Day in a Life" ו-"Somewhere Over the Rainbow"
ביצוע בולט במופע היה ל-"Lead Boots" הוותיק מהאלבום Wired שבוצע כפצצת fאנק ופיוז'ן במיטבה. בק לא פספס ולא חסך בשום צליל או פראזה והמתופף חסר הגיל שלו פירק את הצורה למערכת התופים, זאת כשחיוך ענק מרוח לו על הפנים. רונדה סמית' החטיפה לבס שלה מכות רצח קצביות ומדויקות (או בעגה הבסיסטית "סלאפ"). הקהל המיושב של הרידינג 3 עמד על הרגליים בסופו. באמת שהגיע.
פייבוריט אישי שלי מהרפרטואר היה הביצוע לקלאסיקה של קרטיס מייפילד המנוח "People Get Ready", שבק ביצע בזמנו עם רוד סטיוארט כסולן וזכה אתמול לגרסה אינסטרומנטלית מלאת רגש ודיוק. שני קטעים נוספים שבוצעו אתמול ותמיד מתקבלים בחום על ידי כל קהל היו האינטרפרטציות ל-Somewhere Over the Rainbow (שמופיע באלבומו האחרון) ולפנינה הביטלסית "A Day in a Life". נכון שמדובר ביצירה שכוסתה כבר על ידי שלל מוזיקאים בעשרות סגנונות, אבל הביצוע של בק היה יפה וחם, תוך שמירה על קרבה לרוח המקור.
טכניקה קיצונית ומעברים מאגרסיביות לעדינות
אי אפשר לדבר על ג'ף בק בלי לשפוך כמה מילים על הטכניקה הקיצונית שהוא מפגין על הגיטרה. הוא שולט בה ברמה שמעטים מאיתנו מצליחים לשלוט באיברי גוף. טכניקות המשחק עם הווליום והשליטה המוחלטת שלו בזרוע הטרמולו, נרשמו כבר מזמן כפטנטים על שמו. אבל לראות את הבן אדם נע בין אגרסיביות לא קלה ועד עדינות של אמן צרוף, והכל במהלך קטע מוזיקלי בן חמש דקות בלבד, היה לא פחות ממעורר השתאות.
באחד הקטעים ניגן בק עם סלייד (סוג של אצבעון) על ידו השמאלית, כמקובל, ואז ברגע אחד העבירו ליד ימין ופרט בעזרתו על המיתרים בדיוק ובעדינות שגרמה, כנראה, גם לכמה מהגיטריסטים הוותיקים שבקהל לחשוב מחשבות כפירה על היכולת שחשבו עד כה שיש להם.
מפגש פסגה של גיטריסטים בקהל
וכמעט כולם היו שם. כבר בכניסה למופע אפשר היה להבחין שאין כמעט גיטריסט מקומי שמכבד את עצמו, מהצעירים ועד לאייקונים מקומיים הקרובים לגילו של האורח, שמרשה לעצמו לפספס את הערב הזה. כולם הגיעו לראות את התופעה, לשזוף עיניים באגדה מהלכת, או אם תרצו פורטת.
לסיכום צריך להגיד שבניגוד לביקורים אחרים של מוזיקאים ב"גיל הזהב" בישראל בשנים האחרונות , ג'ף בק הוא אגדה חסרת גיל לחלוטין, שמלבד החליפה המעט מצועצעת שלבש ומשקפי השמש שהתעקש מדי פעם להרכיב קשה היה לזהות שמדובר ב"גיבור גיטרה" מהדור שסביבו ועליו אישית כנראה הומצא הטייטל הזה. אגדה חיה ובועטת. שיבדל"א.
*ג'ף בק יופיע הערב באמפי קיסריה. כרטיסים ניתן להשיג באתר הקסטל www.TKTS.co.il או חייגו *קסטל (*8965)