בעשור וחצי האחרונים למדנו לשנוא את מטאליקה. בגלל תהליך הניוון, בגלל שהם סגרו לנו את נאפסטאר, בגלל הניסיונות למרוח אותנו עם מוזיקה טעונה בריח חריף של כסף, או באיזה שילוב "ארטיסטי" עם תזמורת, במסווה של "איכות" ו"לפנות לקהלים חדשים", או סתם בגלל שהם ניסו לזין לנו ת'שכל עם DVD על מפלצות ופסיכולוגים, כאילו שאנחנו הארי פוטר.
ועכשיו, אחרי שכבר אמרנו להטפילד, אולריך והאמט "שלום שלום, ואל תבואו לנו בחלום" פתאום הגיע ריק רובין, המפיק האגדי, עשה לחבר'ה שטיפת מוח, הזריק להם את הספיד שהיה חסר, והזכיר להם שמטאל עושים בכעס, בשביל הכיף, ולא רק בשביל לנסות להיות קולים מגניבים עם סאונד חדשני ומקצבים מעודכנים.
ב Death Magnetic, אלבומה החדש של מטאליקה, חוזרת הלהקה לסאונד שבגללו התאהבנו בה.
כשמתחיל That Was Just Your Life בקצב איטי, אפשר עוד לחשוב, ששוב, ארבעת הפרשים עבדו עלינו, אבל אחרי כדקה הקצב הולך ומתגבר, הגיטרות מתחילות לנסר באגרסיביות, והטפילד פותח את הפה כמו שהרבה זמן לא שמענו ממנו. שלושת השירים שפותחים את האלבום מספרים סיפור שונה ממה שהורגלנו ממטאליקה ב 17 השנים האחרונות. עכשיו שוב כיף להאזין להם כמו פעם, ואפשר להגיד שסוף סוף הם נזכרו את אלבום חדש, אמיתי וראוי, 20 שנה אחרי "...And Justice for All"
The Day That Never Comes, השיר הרביעי באלבום והסינגל הראשון שהלהקה שחררה ממנו, התחיל, עוד באוגוסט, לבשר על רוחות של שינוי. יש בו משהו שמזכיר את ONE המיתולוגי, במיוחד במעברים בין הרגעים המלודיים לכוחניות המתפרצת. הקליפ שוב מדבר על אדם שנפגע במלחמה ועל הצד האנושי שיש במלחמות. הלהקה טוענת שאין כאן שום הצהרה פוליטית, למרות מראה החיילים הנלחמים בשטח מדברי (עיראק, אפגניסטן), ושבאמת רק מדובר על מערכת יחסים בין אב לבנו, או בין חברים. שיהיה.
All Nightmare Long הוא אולי השיר הכי חזק שמטאליקה הוציאה בשנים האחרונות. הריפ מהיר וקטלני, כמו פעם. מההדף שלו אפשר למחוק את כל העשור האחרון והאומלל בחייה של הלהקה. האמט, מחוזק כאן ברוברט טרוחיו, הבאסיסט המצויין שתפס את מקומו של ג'ייסון ניוסטד (שהחליף כזכור, את קליף ברטון זצוק"ל), מפגיז בטראש קטלני.
ג'יימס הטפילד סיפר בראיונות מוקדמים, שתמונתו של ליין סטיילי מ"אליס אין צ'יינז" (גם הוא זצ"ל), שהייתה תלויה באולפן, במהלך ההקלטות, היוותה חלק מההשראה שהייתה לו בכתיבת המילים. הוא לא הכיר סטיילי באופן אישי, אבל המוות הטרגי השאיר עליו חותם. את ההוכחה להשפעה של סטיילי על הטפילד אפשר למצוא בשיר Cyanide שמזכיר לרגעים חומרים של Alice In Chains.
למרות שגם שאר השירים באלבום טובים, והקטע האינסטרומנטאלי Suicide & Redemption עושה הרבה כבוד למטאליקה הישנה והטובה, Death Magnetic הוא עדיין לא המאסטרפיס החדש של המפלצת, ולא חסרות בו נפילות. הכואבת שבהן היא לארס אולריך, מי שפעם נחשב לאחד המתופפים הגדולים בעולם. התיפוף של הסקנדינבי הקומפקטי נהיה עם השנים בלתי נסבל ומשעמם, מה שבולט במיוחד בתחילת האלבום, אך משתפר בהמשך. ויש כמובן את The Unforgiven III. ממתי במטאל אנחנו בעניין של טרילוגיות???
אבל Death Magnetic הוא ההתחלה בתהליך השיקום של הלהקה, זהו אלבום "מטאליקה" שרק מי שגדל בשנות ה 80 או מבין ואוהב את ארבעת האלבומים הראשונים שלהם, יוכל להעריך אותו באמת, להתרפק עליו בחיוך ולומר עליו "או, סוף סוף הם הפסיקו להוריד זבל, וחזרו לנגן מוזיקה אמיתית".