לא קל לצלוח את האלבום החדש של רות דולורס וייס, זמרת יוצרת שחיה בשנתיים האחרונות בטקסס ומי שהוציאה את "Come See" לפני ארבע שנים. "בעברית" הוא אלבום טובעני ותובעני שלא עושה הנחות למאזין ומראש לא מכוון למכנה משותף רחב. גם הראיון שהעניקה לאחרונה לאחד מעיתוני סוף השבוע ובו סיפרה על מחשבות אובדניות בעבר לא גרם (בינתיים) לחובב הפלייליסט הישראלי הממוצע לרוץ ולרכוש את האלבום. ובכל זאת, לאותם אלה שמוכנים להקשיב, לטבוע ולהיסחף בים הסוער שלה, ההאזנה לאלבום מתגמלת ולא כדאי להחמיצה.
האזנה לקול ולשירים של דולורס וייס מזכירה לי את חווית ההאזנה לזמרת הפריק- פולק המצוינת Joanna Newsom. על אף שהחומרים של השתיים שונים, יש רק אפשרות אחת איתן: או שאוהבים, או שלא סובלים. אין אמצע, רק קצוות של דיכוטומיה. הקול של שתיהן נכנס לורידים, עד כדי כך שלפעמים מספיקה מנה קטנה כדי לא לעבור את סף הייאוש. כן, "בעברית" הוא אלבום שלא ממש עושה נעים. "כל הקוצים היפים וציפורני הטרף", כפי שהיא שרה, מלווים את המאזין לכל אורך האלבום. המילים כאן עמוקות, נטולות פומפוזיות וחריזה מאולצת, ויש להן חיים עצמאיים גם ללא ליווי קולי. במילים אחרות הן מעוררות מחשבה ומצריכות זמן נפשי כדי לספוג אותן, מה שאין לרוב הישראלים היום, כאלו שרוצים הכל מיד, פה ועכשיו.
דולורס וייס אחראית על העיבוד וההפקה המוסיקלית של האלבום יחד עם יהוא ירון ("פאניק אנסמבל", "קטב מרירי", ועוד) ואופיר ונדר. עוד השתתפו בהפקה קבוצה גדולה של מוסיקאים, שנראה כי הצטרפו למסע הזה מתוך אמונה שלמה ורגישות גדולה לצרכים של הזמרת הייחודית הזו, שקשה לאפיין את קולה העמוק והאקספרסיבי במילה אחת. האלבום כולל כמה שירים מרגשים של ממש כמו יריית הפתיחה המהפנטת "גיליתי שמש". במינימום מילים, מקסימום רגש ונגינת פסנתר רגישה השיר מצליח לחדור ללב ולשמש מקלט אחרון לכל מי שהרגיש פעם כמו ויליאם סטיירון, מחבר הספר "חשיכה נראית".
ב"הלילה שלו" היא שרה "אני במקרה נקלעתי/ ואני סגורה כמו כף יד על כף יד", תיאור מצמרר שיכול להתפרש בכמה אופנים: מתשוקה וגעגוע למשהו חד פעמי שלא יחזור על עצמו יותר ועד סוג של אונס פיזי או מטפורי: דולורס וייס מבטלת את עצמה: הלילה הוא שלו בלבד ולא שלה, שימוש במילה "מונחת", שמזכיר את "בובה ממוכנת" של דליה רביקוביץ. השירה לקראת סוף השיר נשמעת כמו שירה חסידית, סוג של תחינה לגאולה.
_b1.jpg "רות דולורס וייס")
"קיץ", הרצועה הרביעית באלבום נשמעת כמו שיר שטום ווייטס, השפעה גדולה שלה, היה עושה בעצמו. מצד אחד יש כאן קלילות: כפות רגליים יחפות ושמלות קלות ומצד שני כובד של "נשימה כבדה" ו"ערב באור יום". הפסנתר מסייע ליצירת תחושת הכובד. ב"שיר אהבה" היא מתחננת "קח אותי אליך/האדמה בעירומה עומדת/ אני כמוה/ שתינו חומר של אהבה" - ושוב הפסנתר לא נמצא פה רק לקישוט, אלא הוא חלק בלתי נפרד מהשיר עצמו. ב"אשקלון" יש אווירת מחנק שמודגשת בצ'לו, בנג'ו, פסנתר וקונטרבס, שיגרמו גם לכם לא לרצות להגיע לעיר הזו בתקופה הקרובה: "ים בכספית/ שמיים בזכוכית אטומה/ ואין נשימה/ דממה/ ובין ההבלים חוצות אשקלון".
כל המילים והלחנים הם של דולורס וייס, פרט לקטע מספר "קהלת" ושתי גרסאות כיסוי - "משירי ארץ אהבתי" למילים של לאה גולדברג ולחן של דפנה אילת ו"היה נא טוב אלי" למילים של רחל ולחן של סשה ארגוב. "משירי ארץ אהבתי", שיצא כסינגל בתחילת השנה (ומזוהה עם חווה אלברשטיין) , מתחיל בעדינות וממשיך לתהום של כעס, קינה ותסכול עד שקלידי הפסנתר מאיימים לצאת ממקומם. "היה נא טוב אלי" הוא קאבר עגמומי, מין סוג של תפילה שמראש אפשר לדעת שלא תתממש: למרות בקשתה הוא לא יהיה לה משען ללב, לא גשר צר ולא נפש מה.
כזו היא דולורס וייס: משתוקקת ומבקשת אבל איכשהו היא בעצמה לא מאמינה לעצמה שמישהו יהיה טוב אליה. הקטע מ"קהלת", שסוגר את האלבום הוא מעין הצהרה: "כל הנחלים הולכים אל הים אבל הים אינו מלא". סיום פסימי שמבטא את חוסר התועלת שבחיים.
למה בדיוק היא מרגישה כך, קשה לדעת אבל כמו עטיפת האלבום, בה רואים רק חלק מפניה, כך גם שיריה, נותנים למאזין להסתקרן, להציץ, להיבהל ואולי לברוח או להישאר למרות הכל ולרצות לגעת בעוד. זה גם אולי סוד הקסם של האלבום הלא קומוניקטיבי הזה.
רות דולורס וייס- "בעברית"