מאז שהוא מת, מייקל ג'קסון הפך לאחד האנשים העסוקים בתעשייה. הוא הספיק להוציא סרט שמתעד את ההכנות לקראת סיבוב ההופעות האחרון שלו, פסקול שהתלווה אליו, משחק וידיאו, ספר מיוחד למעריצים, ועוד שני אלבומי אולפן חדשים עם חומרים שלא שוחררו מעולם, ונשלפו היישר מהכספת של "סוני", חברת התקליטים שמחזיקה בזכויות על עזבונו המוזיקלי של ג'קסון, ושמתכננת להוציא בשנים הקרובות עוד שמונה אלבומים כאלה. הספק לא רע יחסית לגופה.

אם בחייו הוא היה מלך הפופ, במותו הפך ג'קסון לפנטום של הפופ. רוחו עדיין רודפת את מצעדי המכירות עם הליכת הירח המזוהה כל כך ואותו גרוב הדוק שתמיד היה מעין חגיגה של החיים, ועכשיו הוא חגיגה של המוות. כולם עושים חינגה על מותו של ג'קסון. כולם רוצים נתח מהגווייה שלו, שעדיין שווה מיליונים למרות הריקבון המתקדם. לכן עיקר הדיון שליווה את צאת האלבום החדש, "Xscape", לא נסוב סביב איכות המוצר, אלא סביב שאלת הלגיטימיות שלו. האם האלבום הזה עושה חסד עם המורשת של ג'קסון, או שמדובר בנסיון להרוויח עוד כמה מרשרשים על חשבון האמן המהתפך בקברו, באקט שהוא המקבילה המוזיקלית לנקרופיליה?.

בחינה מחודשת של תקופות שונות בקריירה של ג'קסון

בעיניי מדובר בדיון עקר. העובדה שג'קסון לא היה שם כדי לתת את האישור הסופי על האלבום לא הופכת אותו לכזה שעושה עוול למורשתו. אם כבר, אפשר לטעון את הטענה הזאת על מרבית האלבומים שג'קסון שיחרר במהלך שנות התשעים, שלא עמדו ברמה של הקלאסיקות שלו משנות השבעים והשמונים, כמו "Bad", "Thriller" ו"Off the Wall". הדרך הנכונה להסתכל על "Xscape" היא כעל אלבום מחווה של כמה מענקי התעשייה האמריקאית לאדם שעל המוזיקה שלו הם גדלו. אחרי האלבום הקודם, "Michael" מ-2010, שיצא פוסט-מורטום וכלל שיתוף פעולה מיותר במיוחד עם הראפר אייקון, שג'קסון הספיק להקליט לפני שנטל מנת יתר של פרופופול, המחווה הזאת היתה כמעט הכרחית.

אז נכון, זה מעצבן ש"סוני" השתמשה כבר באחד הקטעים מהאלבום בשביל פרסומת לסמארטפון החדש שלה, אבל זה לא משנה את העובדה ש"Xscape" הוא אלבום מעולה, ואולי הטוב ביותר שג'קסון חתום עליו מאז האייטיז. אלבום שממש לא מרגיש כמו שאריות שגורדו מתחתית הסיר, אלא יותר כמו בחינה מחודשת של תקופות שונות בקריירה של ג'קסון, שבזכות מגע ידם הזהוב של הגנרל טימבלנד וצבא המפיקים שעליו הוא פיקד, קיבלו אינטרפרטציה מודרנית, והפכו ללהיטים שמרגישים עכשוויים ונוסטלגיים בעת ובעונה אחת. באבלס, קוף המחמד של ג'קסון, בטח גאה.

האלבום נפתח עם "Love Never Felt So Good", שיר דיסקו קלאסי, תמים ולא מתחכם, עם כינורות ברוח התקופה, מחיאות כפיים קצביות וכל הפוטנציאל הדרוש כדי להפוך ללהיט קיצי ענק, קצת כמו הלהיט של דאפט פאנק ופארל ויליאמס מהשנה שעברה. גרסת האלבום של השיר לא כוללת את הדואט עם ג'סטין טימברלייק שגוייס על תקן ממשיך דרכו הצעיר והמגניב של ג'קסון, בגרסה נפרדת ששוחררה בשבוע שעבר.

אחרי האפריטיף הדיסקואי הזה שג'קסון כתב עם פול אנקה ב-1983, אפשר להתקדם למנות העיקריות, ובאמת שמדובר אחת-אחת במנות גורמה. בקטעים כמו "Chicago" ו"Slave to the Rhythm" נכנס טימבלנד ישירות לנעליו עצומות המימדים של קווינסי ג'ונס, המפיק האגדי של ג'קסון, ומצליח לייצר בייסליינים נוטפי שומן וביטים חלקלקים שגורמים לג'קסון להישמע כמו מיליון דולר. בעצם במונחים של ג'קסון מיליון דולר זה כסף קטן, אז עדיף לומר מיליארד.

ממשיכים עם "A Place With No Name" המשובח, שמצטט בצורה שנונה ביותר את קטע השירה המפורסם מהלהיט של להקת הפולק-רוק "אמריקה", "A Horse With No Name".

אחר כך מגיע השיר הפרובוקטיבי "Do You Know Where Your Children Are", שעוסק בהתעללות מינית בילדים, ומוציא מחדש את השלדים מהארון של ג'קסון, כעת שלד בעצמו. אפשר לדבר עד מחר על האספקט הזה בחייו של ג'קסון, שהיה גם אחד התורמים הגדולים לקרנות צדקה של ילדים ועבר בעצמו התעללות פיזית ונפשית מצד אביו כשהיה ילד, אבל אפשר גם להתמקד בליין הבאס החומצתי שמלווה את השיר לאורכו ולרוחבו והופך אותו לפצצת אר אנ' בי עתידנית שיכולה להחריב בשניה כל רחבת ריקודים.

באופן אירוני, יחסית לאלבום שמבוסס על דמואים שג'קסון בחר להשאיר מאחור, קשה למצוא פה שירים שאפשר לקרוא להם "פילרים". לכל קטע יש תכלית משלו ועוד חתיכה שהוא מוסיף לפאזל שנקרא מייקל ג'קסון. קשה שלא לחייך כששומעים את השיר שבו ג'קסון מוכה הגורל ובעל הקול הצפצפני מכריז על עצמו בתור ה"Blue Gangsta", או להרגיש מעט עצובים למשמע שיר הנושא שחותם את האלבום, ובו ג'קסון מדבר על הפרסום והסקנדלים התקשורתיים שדחפו אותו אל מותו. "אין לי מקום לברוח אליו / אבל אני לא צריך להתחבא / חייב למצוא מקום אחר / שבו לא אצטרך להסתתר", הוא שר ומיילל את המילים הטראגיות על רקע ההפקה המצוחצחת, הפופית והמקפיצה, כמו שרק ג'קסון יודע.

"Xscape" הוא לא חרחור מוות אחרון, אלא הספד מוזיקלי שעשוי ביד אמן, ואלבום שבכיף יכול להיחשב בחמישייה הכי טובה שג'קסון אי פעם הוציא. כששומעים אותו קשה שלא להיזכר בקליפ הקלאסי של "Thriller", שבשיאו הופך ג'קסון לזומבי וממשיך לשיר ולרקוד כאילו כלום. עוד הוכחה לכך שאמן הפופ העצום הזה, שבאמת תקוע כעת בלימבו שבין החיים והמוות וממשיך לתת משם שואו, היה לא פחות מנביא. האמת, חבל שזה לא האלבום האחרון באמת ושהולכים להיות עוד שמונה כאלה, עם שירים שעוד בטח יככבו בפרסומות לסקייטבורדים מעופפים.

Michael Jackson, "Xscape", ארבעה כוכבים.