להקת איטליז (צילום: אדם שולמן)
סיון אלבסון, להקת איטליז | צילום: אדם שולמן

להקת איטליז (צילום: אדם שולמן)
מקסימה | צילום: אדם שולמן
הנוכחות הגברית דומיננטית מאוד בעולם האמנות הישראלי, אבל בסוף השבוע האחרון נפל בחלקי המזל לראות את האלטרנטיבה, ולבחון מה היה קורה אילו התמונה הייתה שונה. בערב האופרה שהיה ב'לילה הלבן' בתל-אביב הרוב המוחלט של הזמרות היו נשים, והן היו נפלאות. ואז למחרת יצא לי לצפות ב"אפס ביחסי אנוש" של טליה לביא בכיכובה של דאנה איבגי וגם הסרט הזה היה נפלא. בשישי בלילה, בתיאטרון תמונע, סיון אבלסון שרפה את הבמה והזכירה כמה חסרים לנו במוזיקה הישראלית עוד קולות של ישראליות מוכשרות.

אבלסון היא הסולנית ויוצרת השירים העכשווית של להקת "אטליז", שהוציאה לאחרונה את אלבומה הרביעי "All Of It". "איטליז" נודעה בתכיפות בה היא מחליפה סולניות - מאיה דוניץ, שרית שצקי, לי טריפון, אבל הלב של הלהקה היה ונשאר גיא בן שטרית. בשנות ה-90' הוא הקים את "אינפקציה" ההומוריסטית, אחר כך באה "מטבוחה" ובהמשך הגיעה "איטליז".

להקת איטליז (צילום: אדם שולמן)
הלב. גיא בן שטרית | צילום: אדם שולמן

מגלגול לגלגול המוזיקה נהייתה מתוחכמת יותר, מצחיקה וקלילה פחות, אבל מקומו של בן שטרית נשאר דומיננטי בהובלה המוזיקלית. הוא זה שאוחז בגיטרה הראשית לצד הסולנית, הוא זה ששותף ומנווט את יצירת המוזיקה, הוא הרוח החיה שמאחורי הלהקה, הוא זה שעבר מאלטרנטיב כבד להשפעות אלקטרוניות. אבל מקדימה, על הבמה, יש בעיקר סולניות, ובגלגול הנוכחי זו היא אבלסון.

מול קהל קטן (מדי) של כמאה אנשים, אבלסון לא התבלבלה, למרות שהיו לה תירוצים למכביר: שני השירים הראשונים התאפיינו בבעיות טכניות, הקהל שבכל זאת הגיע היה מנומנם למדי ולא החזיר אנרגיה חשובה לבמה, ומבנה ההופעה הולך ונבנה מבחינת מהירות הנגינה והקצב, כך שאת השירים הראשונים, שהיו שקטים ונוגים היא הייתה צריכה לסחוב כמעט לבדה. וכך היה.

להקת איטליז (צילום: אדם שולמן)
ההשקה בתמונע | צילום: אדם שולמן

במעין גרסה אנגלית עם נגיעות ערביות ל"סיגר רוס", אבלסון ו"איטליז" הלכו והתחממו משיר לשיר. הרקע הקלאסי של אבלסון מבית הספר למוזיקה "רימון" השתלב בצורה כמעט ומושלמת עם הנגינה המינימליסטית, בתחילה, של שאר חברי הלהקה, בתוך סאונד טוב פי כמה מזה שמאפיין הופעות במקומות קטנים שכאלה.

כל אחד מהשירים הראשונים עבד כהלכה. הביצועים להם שילבו בין אווירה קסומה לפריטות ערביות ולסולנית אחת, שחיה את המוזיקה שלה כמו מישהי שנולדה לבמה ומתנהגת כאחת שלא ברור איך תחיה בכל מקום אחר. זה בא לה בטבעיות, כמו שאפשר לומר על מעט מדי סולנים גברים בסצנת המוזיקה הישראלית, בטח ובטח שבחלק האלטרנטיבי שלה.

בשילוב של מתיקות, פגיעות ועוצמה חבויה, הרימה אבלסון את ההופעה הזו מעל לבעיות הטכניות, מעל לקהל המועט. ככל שההופעה התקדמה קצב השירים התגבר והווליום עלה. זה לא בהכרח רע. הגיוון שמר על עניין, אבל הנגינה החזקה האפילה מעט על הקסם. ועדיין התקווה היא שנזכה לראות את אבלסון לצד חבריה ללהקה במקומות גדולים יותר ומול קהל רב יותר. כי ל"איטליז" מגיעות עוד האזנה ועוד הזדמנות בהופעה הבאה.

להקת איטליז (צילום: אדם שולמן)
זה נשמע יפה | צילום: אדם שולמן

להקת איטליז (צילום: אדם שולמן)
נועם שחם | צילום: אדם שולמן
להקת איטליז (צילום: אדם שולמן)
עומרי הנגבי | צילום: אדם שולמן
להקת איטליז (צילום: אדם שולמן)
להקת איטליז | צילום: אדם שולמן