עשן על מי הים התיכון

ג'ון לורד, הקלידן המקורי של דיפ פרפל, סיפר פעם שהשם המקורי של הלהיט "Smoke on the Water" אמור היה להיות בכלל "Durh Durh Durh", כהומאז' לאותו ריף קסום שפותח את השיר. אם תעצמו את העיניים ותקשיבו טוב, תוכלו לשמוע איזה ילד שמנסה לנגן את זה על הגיטרה הראשונה שלו.

יודעים שאין בעולם אהבה כמו בישראל

"דיפ פרפל" נחשבת ללהקת-על בכל העולם, אבל גם חברי הלהקה יודעים שאין הרבה מקומות בהם מעריכים אותם כמו בישראל. אחרי הופעה פושרת בלשון המעטה ב-1991 (עם הסולן הזמני ג'ו לין טרנר) קבעו "הסגולים" הופעה אחת בקיסריה בספטמבר 2008. כל הכרטיסים נמכרו תוך פחות משלושה ימים. תאריך נוסף נקבע, המחירים זינקו, ועדיין הכרטיסים חוסלו תוך שבוע. הופעה נוספת נקבעה לקיסריה, ועוד אחת להאנגר 11 בתל-אביב  - הקהל הצביע ברגליים, המבקרים היללו - והגיטריסט סטיב מורס חתם את "הטור הישראלי" בנגינת הריף המפורסם של "Black Night" כשהוא מכוסה בדגל ישראל.

כמעט שלוש שנים אחרי, והלהקה לא שכחה את ההערצה הישראלית. בטור של 2011 (שהוא למעשה חלק מאותו מסע הופעות שהתחיל עוד ב-2006) קבעו הסגולים שתי הופעות באמפי קיסריה - ובלי הרבה רעש הצליחו למלא את האמפי למרות מחירים אסטרונומיים שנעו בין 360-630 שקל ליציעים העליונים ועד 720-900 שקלים ליציעים התחתונים ולאורקסטרה.

ההפקה לא טרחה ליידע שהבסיסט רוג'ר גלובר לא יופיע

מפליא אפוא שההפקה לא טרחה ליידע את קהל המעריצים המושבע שבאסיסט הלהקה, רוג'ר גלובר, לא יופיע בישראל. לפי המבטים בקהל, אף אחד לא ידע שגלובר (אחד מהחברים בהרכב הקלאסי של הלהקה שהתגבש ב-1969) יחמיץ את ההופעות כאן. הסולן איאן גילן הסביר לקהל המופתע שגלובר "שוב פעם נכנס להיריון" והציג נגן אנונימי וצעיר שנראה לא קשור ללהקה לאורך כל ההופעה - ואף קיבל כמה הערות בזמן ההופעה משאר הנגנים.

החדשות הטובות הן שהאמפי בקיסריה מתלבש כמו כפפה על הרוקרים המזדקנים. למרות שברור שהלהקה יכלה למלא באותה הקלות גם את היכל נוקיה בתל-אביב, האווירה הכמעט אינטימית של קיסריה הולמת יותר את גילן בן ה-60 שעם הג'ינס והטי-שירט נראה קצת כמו שלמה ארצי, מינוס הזיעה.

"פוגו" באורקסטרה מהצליל הראשון

הקהל עצמו הורכב ממעריצים בכל הגילאים, כאשר מסביב לבמה התאגדו חבורה של רוקרים צעירים שרקדו "פוגו" כבר מהצלילים הראשונים - והפכו את אזור האורקסטרה לגרסת ההארד-רוק של רחבת הריקודים בספינת שעשועים. למעט כמה פנסיונרים שזעמו על כך ששילמו 900 שקלים לכרטיס והם נאלצים לצפות בהופעה בעמידה - לא נצפו תלונות על המהלך.

ההופעה התחילה עם מעט מאוד שינויים לעומת זו מ-2008, כאשר הלהקה פותחת עם "Highway Star", שפותח גם את האלבום המצליח ביותר של הלהקה, "Machine Head". מה חבל ששנים של שתיה וסיגריות פשוט מונעות מגילן לעשות חסד לשיר הזה. גם בהמשך, עם שירים מאותה תקופה כמו Hard Lovin' Man, Maybe I'm A Leo ו-Strange Kind of Woman, קולו של גילן נשמע כאילו עבר זמנו.

איאן גילן מצליח להימנע מלהיראות כקלישאת רוק מזדקנת

בשיר הנושא מתוך האלבום האחרון של הלהקה, "Rapture of the Deep", הקול של גילן כבר נשמע במקום נוח יותר, עם האווירה האוריינטלית שהזכירה קצת את ההופעות הים-תיכוניות שכבשו את האמפי בקיסריה בשנים האחרונות. למרות שהקול שלו חורק, והרעמה השופעת הוחלפה בשיער לבן קצר - גילן מצליח להימנע מלהיראות כמו קלישאת רוק מזדקנת.

בין השירים, וגם במהלכם, פרש גילן לתוך חדר שחור שהורכב על הבמה עצמה. לא ברור אם הסולן הוותיק נכנס לחדר כדי לשתות, לשבת או סתם לקבל מנת חמצן - אבל מדובר היה באקט מוזר ומעט לא נעים לצפיה, בעיקר כשלעתים נראה שהלהקה מושכת את הסולואים שלהם בזמן שהם מחכים שגילן יחזור "מהמנוחה" בחדר שלו.

עושים את זה בשביל הכיף, לא בשביל הכסף

בעוד שהרבה להקות בעולם נאלצות לצאת לסיבובי הופעות ארוכים ומייגעים בגלל מהפכת האינטרנט וההורדות הפיראטיות, הדינוזאורים מסוגם של דיפ פרפל מופיעים באמת בשביל ההנאה שלהם ופחות בשביל הכסף. בעוד שגילן נראה סובל לעתים בזמן שהוא צריך להגיע לצלילים הגבוהים, שאר חברי הלהקה נראים שהם נהנים מכל רגע, ואיתם גם הקהל.

פעם נהגו לומר שהרוק הכבד בואכה המטאל הוא "מוזיקת השטן". אז אמרו. אין ספק שאת הריף של "איירון מן" של בלק סאבאת', כמו גם את הריף מ"סטיספקשן" של הרולינג סטונז לא ברא השטן, כפי שאמר יהורם גאון. בקטעי הגיטרות הקסומים האלה נגעה השכינה. ואין ריף יותר מפורסם בהיסטוריה מאשר זה של ריצ'י בלקמור האגדי ב-"Smoke on the Water", השיר שנכתב על הקזינו שנשרף בשווייץ בהופעה של פרנק זאפה.

הקהל הריע לריפים של מיטב להיטי הרוק הקלאסי

וכך גם אתמול, בלי ריצ'י, אלא עם המחליף המאוד ראוי שלו סטיב מורס (אותה כמות של כישרון, הרבה פחות אגו) - הגיחו הצלילים של אותו להיט שחוק והרימו את קיסריה. מורס הוסיף לקלאסיקה ריפים קלאסיים אחרים, כמו "Back in Black" של איי.סי.די.סי ו-"Sweet Child O' Mine" של גאנז נ' רוזס, "You Really Got Me" של הקינקס וגם את "Day Tripper" של הביטלס. הקהל בקיסריה שאג את המילים, ולפתע אפילו הקול של גילן לא זייף.

בשנת 2011 יש הרבה ציניות בעולם ומעט מאוד אגדות חיות שמתהלכות בינינו. להקת Deep Purple היא אגדה כזאת. ואם עדיין לא עשיתם את זה, יש לכם הזדמנות לראות אותם הערב בקיסריה.

>> בוב דילן: "הראיתי לשלטונות סין את הפלייליסט, אבל הם לא צנזרו הופעות שלי"