כמו באלבומה הקודם "גיר לבן", גם באלבומה החדש פי ג'יי הארווי לא עושה הנחות, לא מעגלת פינות ולא מנסה להתקרב למיינסטרים ולו במעט. כבר מהשיר הפותח את האלבום אתה יודע בדיוק לאן הגעת - היישר ללב השחור שלה, המקום שאליו היא משתוקקת לקחת אותך. גיטרות חורכות ותופים עוטפים את מרכז מערכת כלי הדם השחור של הארווי ואני יודע שאולי לא יהיה איתה הכי קל בעולם, אבל היא תספק לי עוד נחמה ועוד אישור לעובדה ששריטות הופכות את המוזיקה להרבה יותר מרגשת ומוצלחת.
הארווי הוציאה אמנם כבר אלבומים טובים מזה, כמו"Stories From the City Stories From the Sea" ו-"Is This Desire", שהיו בעיני אלבומים מנצחים, אבל אי אפשר להתלונן. למרות שהאלבום החדש נשמע קיצוני ואפילו אלטרנטיבי במידה רבה, מעריציה לא יוכלו לדלג עליו.
ג'ון פאריש מוציא ממנה עוד כמה שדים
זהו למעשה אלבום שני משותף להארווי עם המפיק והמלחין ג'ון פאריש. השניים נפגשו כבר ב-1996באלבום "Dancehall at Louse Point", ראו כי טוב והחליטו לשוב ולחטט איש בפצעים של רעהו. נראה שפאריש מאפשר להארווי ללכת עוד יותר על הקצה ולהוציא ממנה עוד כמה שדים. אחד מהם הוא משחק מחבואים מסויט שמשחקים אריקה ודניאל. המשחק התמים הופך לסוג של סרט אימה ולשיר הטוב ביותר באלבום (יחד עם השיר הפותח): "In the garden it's starting to rain / The trees are trembling / Erica's repeating
here is no laughter in the garden".
"Leaving California" האקוסטי הוא קטע שקט ומזכיר ברוחו את האלבום הקודם. הארווי שרה בו בטון אחר כמו הולכת על חבל דק, עומדת כל רגע להתרסק. ב-"The chair" היא מצפה לדניאל כשהיא יושבת על הכסא האהוב עליו. אבל הוא לעולם לא יחזור, הוא נשטף ונעלם עם המים שלקחו לה אותו. זה שיר כאוטי, עם הרבה סערת רגשות שרק הולכת ומחריפה באלבום. ב"אפריל" שבא אחריו הארווי נשמעת חנוקה, שרה-לא-שרה בקול שהזכיר לי את הבת רייגן מ-"The Exorcist" (מגרש השדים), עד שנתקפתי בהלה וכמעט שהתקשרתי לאב קאראס שיבוא לערוך טקס גירוש שדים.
"אני רוצה את התחת המזויין שלו"
ב- "The Soldier" האקוסטי המלנכולי וההזוי הארווי מדמיינת חלום בו היא חייל שהולך על פנים של נשים מתות. כזה הוא העולם המורבידי של הארוווי ואלו הם החלומות שלה. בשיר הנושא "A Man A Woman Walked By / The Crow Knows Where All The Little Children Go" היא צועקת בסערת רגשות: I want his fucking ass"" והופכת לזאב שנושף ונושף למול הבית הקטן של שלושת החזירונים. הקטע הזה הופך באמצע לקטע אינסטרומנטאלי אבל לא מהסוג של "נעים להאזנה". עוד שיר אלים במיוחד הוא " Pig Will Not" בו הארווי כבר ממש מאבדת את עצמה לדעת ונובחת בטירוף, כשברקע רעש נוראי ""No, I will not.
רק ב "Cracks in the Canvas " החותם את האלבום נראה שהארווי נרגעת ומגיעה להשלמה. היא נשמעת כאן כמו שרה ניקסי, סולנית "Black Box Recorder". זו מעין תפילת אשכבה החותמת את אלבום הרוק המאוד אלטרנטיבי והלא פשוט הזה.
פאריש והארווי בהחלט יכולים להתכונן לאלבום שלישי נוסף שיהיה ולא ידידותי למשתמש בדיוק כמוהו. עד אז הארווי יכולה לקבל ממני את אות האמנית החשובה, המרגשת והמשובחת ביותר של העשורים האחרונים. לא למעריצי סוזן בוייל.
PJ Harvey- "A Woman A Man Walked By" - With John Parish