בעוד שבוע יפתחו אצלנו דפש מוד את סיבוב ההופעות העולמי שלהם, כמעט שלוש שנים אחרי הביטול הכואב של ההופעה, שהייתה אמורה להתקיים בפארק הירקון בקיץ 2006. "Sounds of the Universe", האלבום ה- 12 של הלהקה המיתולוגית הזו והסיבה ליציאה למסע ההופעות, הוא אלבום דפש מוד קלאסי, שנשען על כל המרכיבים המוכרים שלהם, אבל מביא אתו גם בשורות חדשות ומעניינות.
המפיק בן הילר, שעבד עם חברי הלהקה גם על האלבום הקודם והמצוין שלהם, "Playing The Angel", זה שהציל אותם מהמבוכה של "Exciter", נקרא לאולפן פעם נוספת. בראיונות סיפרו חברי הלהקה שהעבודה עם הילר כללה התנסויות בסוגים רבים של כלי נגינה וטכניקות הפקה שונות, ואכן, הסאונד המורכב שהשיגו הוא הכוכב האמיתי של האלבום הזה. "Sounds of the Universe" מציג מסע איטי בין נופים של סאונד, באווירה מרחפת של סינתיסייזרים ודיסטורשנים, ומשתבח מהאזנה להאזנה, ככל שהעומק שלו נחשף. הוא מציג חזרה ברורה לאייטיז ה"קר" שממנו התרחקה הלהקה באלבומים שלה משנות ה-90', ומתכתב עם הסינת'-פופ האפל של "Violator" האלמותי. "In Chains", השיר שפותח את האלבום, נפתח בצפירה מתכתית ומבשר את הקו המלוכלך שלו.
יצירה אמנותית שלמה ולא אוסף של להיטים למצעדים
כאלבום ניסיוני יחסית מציג "Sounds of the Universe" יצירה אמנותית שלמה ולא אוסף של להיטים המיועדים למצעדים, מה שוודאי יאתגר את המעריצים הותיקים, אבל יהיה קשה יותר לעיכול למי שמגיעים לאצטדיון רמת גן בעיקר כדי לקפץ לצלילי "אנג'וי דה סיילנס". "Wrong" בעל הפתיח המדבק, הסינגל הראשון מהאלבום (שזכה גם לקליפ מצוין), הוא אחד מיוצאי הדופן מהבחינה הזו, ועומד בפני עצמו כלהיט דפש מודי קלאסי, חזק ואפל. גם"Fragile tension" המרגש, עם השירה האוורירית של דייב גאהן, בולט כעוד אחד משיאי האלבום.
מילות השירים לא חורגות מהקו המורבידי המיוסר והמזוהה עם הלהקה. יוצא דופן הוא "Peace" האופטימי והמצוין, בו שר גאהן: "אני משאיר את המרירות שלי מאחורה". גם גאהן וגם מרטין גור עברו בשנים האחרונות תהליך גמילה, והרבה מהשירים מתייחסים לאובססיות ולהתמכרויות, בין היתר באמצעות הדימוי השחוק של זוגיות כסם ("Come Back"). אבל ההגשה המדויקת של גאהן והבחירה בעיבודים לא פומפוזיים הופכים גם את השורות הבנאליות ביותר לנוגעות.
איזון ווקאלי מהפנט, כמו תמיד
גם מבחינה ווקאלית נשמע גאהן טוב מתמיד, וההפקה התעשייתית ממצה את העומק ואת הסקס-אפיל של הקול שלו. השילוב שלו עם הקול המתקתק של גור על רקע העיבודים הקרים, יוצר כמו תמיד איזון מהפנט. בהתאמה, השיר החלש באלבום הוא "Jezebel", אותו מבצע גור לבד ושחסר את האיזון הזה, ונשמע יותר כבלדה מתקתקה של בארי מנילו, שלא ברור איך לא נשארה על רצפת אולפן ההקלטות.
מערכת היחסים המורכבת והתחרותית בין גאהן לגור, כותב השירים הבלעדי של הלהקה עד האלבום האחרון, הובילה על פי השמועות לחוזה משפטי שיאפשר להם להמשיך לעבוד יחד, וקובע כי גם גאהן יזכה לתרום חומרים שלו לאלבומי הלהקה. ל- "Sounds of the Universe" הוא תרם שלושה שירים, כולם ראויים, כשהטוב שבהם הוא "Miles Away / The Truth is", שהוא במפתיע גם אחד הקטעים הטובים באלבום כולו.
דפש מוד היא כבר מזמן הרבה יותר מעוד להקה, והיא זוכה למעמד כמעט דתי עבור מיליוני מעריציה ברחבי העולם. חברי הלהקה מודעים לכוח ולאהדה העצומים שלהם, אבל במקום למחזר את עצמם לדעת ולספור את המזומנים, הם ממשיכים לכבד את המעריצים שלהם ולא מפסיקים להתנסות ולחפש את דרכם האמנותית, ולכן נשארים רלוונטיים גם אחרי כמעט 30 שנות פעילות. "Sounds of the Universe" הוא אולי לא האלבום הכי טוב של דפש מוד, אבל הוא חולייה מרתקת נוספת בשרשרת המפוארת שלהם, ועוד מתאבן מעורר תיאבון לקראת ההופעה הבאה עלינו לטובה.
Depeche mode – "Sounds of the Universe"