עוד ביקורות: איך אפשר שלא להתאהב בג'יין בורדו?
שמעון בוסקילה הוא כותב שירים מצוין, או ליתר דיוק - מלחין מעולה. תן לו את הטקסט הנכון, והוא יתפור לו מנגינה מושלמת. "כמה אהבה" שכתב במקור לקובי פרץ ואישתאר הוא בלדת פאוור פופ אמריקאית מצוינת. "שיר תקווה" (במקור למירי מסיקה) ו"הייתי בגן עדן" (במקור שרית חדד) הן בלדות עם נגיעה מזרחית קלה. "למה לי, למה לך", סינגל מתוך האלבום החדש, ו"יא רייח", גם הוא מתוך הדיסק החדש, הם שירי חפלה מרוקאים מדויקים. אם המסר לא מספיק ברור עד כה, שמעון בוסקילה הוא גם מלחין מאוד מגוון.
הנשמה שלו מערבבת את המוזיקה שעליה גדל. מוזיקה מרוקאית ורוק. אני מנחש שבוסקילה אהב בילדותו את הסקורפיונס. אני מניח שאת המוזיקה של אבותיו הוא ספג בבית. ועדיין, מול המיינסטרים התימני הישראלי, בוסקילה צמח כסוג של אאוטסיידר. למרות שיוסי גיספן אחראי לחצי מהלחנים בדיסק הקודם שלו, הוא מגדיר את עצמו בקומוניקט שצורף לדיסק החדש כ"משלב בין מוזיקה אתנית לפופ ארצישראלי". המילים "מזרחי" או "ים תיכוני" אינן מופיעות וכנראה לא במקרה.
וזה מעניין עוד יותר, כי בניגוד לרוב הזמרים המזרחים המובילים כמו אייל גולן, משה פרץ, דודו אהרון וכעת גם פאר טסי, שהם בעלי קול זך, שמתרכזים בשירה שקודם כל היא מדויקת ונעימה לאוזן, בוסקילה שר אחרת. הוא מחוספס, עם גישה יותר רוקרית, ועם עליות בקול שנשמעות יותר כמו צווחה. זה סוג שירה שיש בו הרבה עוצמה, אבל יותר קשה לרגש איתו. בתבניות הישראליות, זה אפשר לבוסקילה להתמקם על התפרים שבין העולמות. האם זה יתרון או חיסרון מבחינתו? אין לדעת.
"למה לי" הוא דיסק שלישי של בוסקילה אבל הקריירה שלו עובדת גם לרוחב. השירים שכתב לאחרים, הדואט המפורסם עם שלמה ארצי ("עלש") וההופעות אצל עידן רייכל, סימנו אותו כסוג של זמר/יוצר מיוחד. בחלוקה הישראלית למגירות, בוסקילה לא מתויג קודם כל כ"מזרחי" אלא כ"איכותי". אבל זה כנראה חלק מהגזענות הישראלית המקובלת. אם נתייג את בוסקילה כסתם "מזרחי", איך ידעו שהוא "איכותי"? ואולי התיוג הזה הוא שמאפשר לו לארח בקלות את יהודה פוליקר בסינגל "אנחנו לא מלאכים" שנשמע כמו שיר של פוליקר, למרות שבוסקילה הלחין אותו, ופוליקר עצמו רק תורם קולות רקע מעולים.
מה שבעצם אני מנסה לומר הוא שנדמה שאם מקשיבים לדיסק הזה, מבינים שככותב בוסקילה באמת ממצה את הפוטנציאל שלו, והאלבום מלא שירים מעולים. אבל כזמר מבצע, אני לא בטוח שהוא עדיין הגיע למקום הזה שמאפשר לו לסחוף קהל גדול. כשחושבים על זה, אולי זה לא מקרה שההצלחה הבימתית הגדולה שלו היתה במופע משותף עם שירי מימון. היא זמרת מצטיינת עם רפרטואר מאוד חסר, בוסקילה הוא בעל רפרטואר משובח, אבל בינתיים חסר ייחוד כמבצע.
האלבום החדש גם סובל מעט בהפקה המוזיקלית. את רוב השירים הפקיד בוסקילה בידי יעקב למאי הוותיק והמיומן. למאי הוא בעיני מפיק מצוין להופעות, אבל בבואו להפיק שירים לדיסקים, הוא מעט שמרן, ושומר על טריטוריות מוכרות מידי. "השיר שלא העזתי לשיר" שפותח את הדיסק הוא שיר טוב, אבל ההפקה המוזיקלית קצת חסרת השראה וברק. אם בוסקילה מגדיר את עצמו "אתני", אז בדיוק בבלדה כמו זאת, אפשר היה לכוון מעט יותר גבוה.
"למה לי" הוא דיסק מעט מתעתע. זהו רצף שירים מוצלח, שמדגיש את כישרונו של בוסקילה כיוצר. אבל אסופת השירים לא מגיעה למלוא הפוטנציאל שלה; גם בגלל הפקה מוזיקלית לא מאתגרת, וגם בגלל שבוסקילה כזמר עוד לא מצא לעצמו קול ייחודי שיעיף את השירים היפים שהוא כותב לשמיים. במציאות הישראלית, שבה שירים טובים הם המצרך הכי נדיר, אלה בעיות פתירות בהחלט.